"כל אחד מהם מחזיק בליבו חלק מדרור. אם הייתי מצליח לדבר עם כולם הייתי חושף את סיפור חייו של האיש המופלא הזה", דמויות שונות ורבות מספרות את סיפורו של אל"מ דרוד ויינברג בספרה של רונית לוינשטיין-מלץ, "וקראתם דרור". בכל דמות נגע דרור בנקודה אחרת במהלך חייו. שרברב שהכירו בימי ילדותו, תלמיד שלמד איתו במדרשייה, מפקדים וחברים בשירותו הצבאי. הדמויות מלוות את מהלך חייו מילדותו בבית הוריו בכפר סבא, דרך התיכון והישיבה ועד מינויו למח"ט חברון ונפילתו.
כל דמות בספר מספרת, כל אחת בקולה, את סיפור היכרותה עם אדם יחיד במינו, אחד המפקדים המיוחדים בצה"ל. הסיפורים נשזרים יחד ויוצרים דמות יוצאת דופן של קצין נערץ, שהקשיים והמלחמה לא הפריעו לו לשלב את חיי התורה והמצוות. שמעשיו השובבים לא הפריעו לו להיות רציני ואחראי בעת הצורך. ששאף תמיד לשלמות ולא ויתר לעצמו לעולם.
באחד מפרקי הספר תלמיד מכינה מספר על ביקורו של המח"ט דרור במכינה, מדבריו לפני הצעירים עולים ערכים של רצינות ואחריות בצבא ללא ויתור על חיי תורה ומצוות.
דרור שאל את הצעירים: "מה זה להיות חייל דתי טוב?"
"להניח כל יום תפילין."
"מה עוד? מי לדעתכם נקרא חייל דתי?"
"מי שמתפלל שלוש פעמים ביום."
"שמברך ברכת המזון."
"ששומר כשרות גם בתנאים קשים!"
"שומר שבת?"
"שומר נגיעה…"
כולם צחקו ודרור המשיך לשאול בפנים רציניות: "ומה עוד?"
וכשאף אחד לא השיב, ענה בעצמו: "חייל שמנקה את הנשק היטב בלי חיפופים, שלא שובר שמירה, שלומד את הציר בעל פה."
חשבנו שהוא יסביר לנו כמה חשוב לקיים מצוות בצבא, והנה הוא מסביר כמה חשובה חיילוּת טובה. הוא הפליג בסיפורים על חיילים חפיפניקים, ואני חשבתי שזה מושג שקשור לקיום מצוות. והוא הסביר לנו מה זו רצינות בצבא, ומה זה השתדלות ומאמץ ועבודה קשה. וכל זה אם אתה רוצה להיות חייל דתי רציני.
לא יכולתי להתאפק והצבעתי. "אני לא מבין מה אתה אומר לנו. אתה לא חושב שלהיות חייל דתי זה אומר שצריך להקפיד על ציצית וכשרות?"
דרור האדים.
"אתה שמעת את זה ממני? זה פשיטא. אם יש כאן מישהו שלא מתכוון להתפלל כל יום — שלא ילך בכלל לצבא. לפחות לא עם כיפה. אם יש כאן מישהו שהולך להתחיל עם הפקידות בבסיס — אנחנו לא צריכים אותו. שלא יעשה חילול ה'. כאלה יש לנו מספיק. אנחנו צריכים גיבורים. לא נמושות."
הרב שלי ניסה להסביר משהו ודרור חתך אותו, "אל תדאג, אני מסתדר," והמשיך להסביר:
"חייל דתי צריך להיות מאה אחוז דתי. אבל הוא גם צריך להיות מאה אחוז חייל. חייל דתי מצ'וקמק לא רק פוגע בחיילות שלו, אלא פוגע גם ביראת שמים שלו. אתם מבינים על מה אני מדבר בכלל?"
"אין שחיקה בצבא. יש מי שבא שחוק. חיילים כאלה אנחנו לא צריכים. חיילים שמבזים את התורה אנחנו לא צריכים. אתם חושבים שלא היו חיילים לפניכם? לא יהיו סיירות בלעדיכם? לא יהיו טייסים? היו ויהיו. השאלה היא מה יהיה החידוש שלכם בצבא. אם אתם לא הולכים להיות רציניים — אל תבואו. לא צריך אתכם".
בתפקידו כמח"ט חברון הקפיד לשמור על ביטחון המתיישבים אך ללא פגיעה באיכות חייהם של הפלסטינים. תושב אדורה שבהר חברון מספר בספר על דברי דרור לאחר פיגוע באזור, "הדרך היא בעיקר מניעה ולא בתגובה על אירוע", הסביר דרור, "המניעה מורכבת משלושה חלקים: הרתעה כללית, טיפול נקודתי במחבלים ומתן אפשרות מחיה לתושבים חפים מפשע". הוא מציין כי לאחר האירוע הוביל המח"ט דפוסי פעולה חדשים ורוח אחרת החלה לנשוב באזור.
המספרים הרבים בספר יוצרים שלם הגדול מסך חלקיו - אהבה ומלחמה, אמונה ואחריות, משפחה וחברים, אבל ושמחה – הדברים שמהם עשויים חיינו כאן.
על דרור ויינברג הי"ד
דרור וינברג נולד בכפר סבא בכ' בחשוון תשכ"ה (1964) לאוריאל ובת שבע וינברג, אח בכור לשי
ולשלומית, ואח למתן מנישואיו השניים של אביו.
ביסודי למד בממ"ד "בר אילן" בעיר, ובתיכון – במדרשייה בפרדס חנה. לאחר מכן עבר לישיבה לצעירים בירושלים.
התגייס לסיירת מטכ"ל ב1983. סיים קורס קצינים כחניך מצטיין. בסיירת השתתף בפעולות חשאיות שונות, ועל אחת מפעולות אלו עוטר בציון לשבח.
בחשוון תשמ"ז (1987), בהיותו מפקד צוות ביחידה, נשא לאישה את הדסה. נולדו להם בחייו חמישה ילדים: יואב, יעל, איתן, ישי ואורי אברהם.
תפקידו האחרון שימש כמפקד החטיבה המרחבית יהודה ("חטיבת חברון") באוגדת איו"ש. בליל שבת, י"א בכסלו תשס"ג (2002), תקפה חוליית מחבלים את "ציר המתפללים" בחברון. באירוע זה נהרג דרור, עם עוד 11 חיילים ואנשי כיתת הכוננות של היישוב היהודי בחברון.
כמה חודשים לאחר נפילתו נולד בנו השישי הקרוי על שמו – דרור נחמיה.
אחיו שי נפטר ממחלה שנתיים לאחר נפילתו.
דרור ושי וינברג קבורים בבית הקברות בכפר סבא, בסמוך לקברי הדודים שנפלו במלחמת ששת הימים.