ארבעים ושלוש שנים עברו מאז טביעתה של הצוללת 'דקר' או בכינויה הצבאי 'צ-77'. הצוללת, שנרכשה מבריטניה בשנת תשכ"ה והחלה את מסעה לארץ שלוש שנים מאוחר יותר, הצליחה להגיע עד לאזור איי כרתים הסמוכים לקפריסין, שם נדם קולה ביום חמישי, כד' טבת תשכ"ח, 25/1/1968.

69 הלוחמים שהיו על סיפונה של הדקר לא שבו מן ההפלגה ההיא. בנוסף לצער הכבד על מות טובי בנינו, התווסף עניין נוסף מהותי ביותר - עגונות. נשות הלוחמים שהיו בצוללת שלא נמצאה במשך שלושים שנה, מה דינן? האם תוכלנה לשוב ולהנשא? בשאלה כבידה זו לא כל אחד יכול לדון, אך הרב הראשי הצבאי דאז, הרב שלמה גורן זצ"ל, שהיה ידוע בחכמתו בתורה, בנחרצותו ובכתפיים הרחבות שהיו לו, לקח על עצמו את הטיפול בעניין והתיר את כל עגונות 'דקר'.

שוחחנו עם הרב שאר-ישוב כהן, רבה הראשי של העיר חיפה, שהיה גיסו של הרב גורן, כדי לשמוע על אותה התרת העגונות:

"הרב גורן ניגש לנושא הזה בדיון ההלכתי של 'מים שאין להם סוף' והוא הסתמך על הנתון שרוב הצוללות הטובעות, לא מעלים אותם מיד ואין סיכוי להציל משם איש" מספר הרב כהן, "גם החזון איש הסכים לפסק ההלכה של הרב גורן להתרת העגונות".

"כשמשו את הצוללת הוכח שההשערות של הרב גורן היו נכונות", מציין הרב כהן ומדגיש "לא היו גדולים כמוהו במדרגה שלו מסביבו, הוא לקח על עצמו את העניין, הרב גורן לא פחד והתיר את העגונות".

שאלנו את הרב שאר ישוב כהן האם הרב גורן חלק איתו את רגשותיו בעניין ההתרה? הרי להתיר עגונה אינו דבר של מה בכך, "מי שהכיר את הרב גורן יודע שהרב גורן לא חלק רגשות, הוא רק הסביר את הצד ההלכתי", משיב הרב שאר ישוב.