חבר הכנסת לשעבר דוד קורן, איש מפלגת העבודה בכנסות השביעית והשמינית, הלך ביום חמישי לעולמו והיום יובא למנוחות. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם בני קצובר מראשי גוש אמונים העומד כיום בראש ועד מתיישבי השומרון ומספר על הימים בהם היה קורן לגשר בין אנשי ההתיישבות בשומרון לראשי תנועת העבודה ובהם ראש הממשלה דאז יצחק רבין.
"כאשר הקמנו את גרעין אלון מורה והתחלנו את מסעי העליות לשטח עבדנו קשה כדי לקבל תמיכה בקשת הפוליטית. להפתעתנו הנעימה קיבלנו תמיכה כזו אצל כמה מאנשי מפלגת העבודה ובהם גם דוד קורן. לא פעם הוא נפגש עבורנו עם רבין, ולאחר מכן סיפר לנו ששאל אותו 'מה ההבדל בין חניתה לאלון מורה? למה אסור ליהודים לחיות שם?'. המשפט הזה הפך לסיסמא אצלנו. קרן הקפיד ללוות אותנו בחמימות רבה ולשמור על קשר גם אחרי שעבר למסלול המוניציפאלי. מאוד היה מעודד לראות תמיכה של אנשים גם ללא כיפות במפעל ההתיישבות".
לטעמו של קצובר עמדה זו שאותה ייצג דוד קורן לא הייתה קול קורא בודד ומבודד במפלגת העבודה, אלא רוח שייצגה רבים בתנועה. בהקשר זה הוא מזכיר את 'חוג עין ורד' שבו היו שותפים גם רבים מבכירי תנועת העבודה והיה "בעל מוטל כנפיים רחבה בהתיישבות העובדת".
לדבריו בעקבות עמדה זו שהובעה שוב ושוב לא היה יכול ולו שר אחד ממפלגת העבודה להביע עמדה נגד ההתיישבות בשומרון, וכדי להשתמט מסיוע העדיפו להיתלות במוצא זמני של "זה לא בסדר העדיפות שלנו כעת", אך התנגדות ברורה ואידיאולוגית להתיישבות לא הייתה.
קצובר מזכיר בדבריו את עמדתו התומכת של השר דאז, הנשיא כיום, שמעון פרס, שכשר הדואר הביע תמיכה רבה בהתיישבות בקרית ארבע ובנה מרכזיית טלפונים גדולה "הרבה מעבר למה שהיה צריך ואמר 'וכי יעלה על הדעת שהשומרון יהיה המקום היחיד בעולם שבו אסור ליהודים לחיות בו?'. הוא אפילו תקף עיתונאים ששאלו אותו על כך והגדיר את הטענות נגד ההתיישבות כאנטישמיות".
והאם קיים סיכוי לחידוש הקשר הזה בין מתיישבי השומרון למפלגת העבודה? קצובר מאמין שכן ומזכיר את ביקורו באחרונה של מזכ"ל מפלגת העבודה, חיליק בר, בשומרון, ביקור בו התבטא על הקשר אותו הוא מוצא בין תנועתו למתיישבים ואף קבע כי קשר זה משמעותי והדוק יותר מזה שבין העבודה למר"ץ. כמו כן הביע צער על הנתק שנוצר בין התנועות. להערכתו של קצובר יש בכך ובאירועים דומים כדי להעיד על מפנה לשינוי תודעתי בקרב הנהגת מפלגת העבודה.
עם זאת, גם בראיון זה כמו בפורומים רבים אחרים, מביע קצובר תמיהה על מה שהוא מגדיר כנטישת השורשים על ידי אנשי העבודה, כך בתחומי ההתיישבות, כך בסוגיית ייהוד הגליל ועוד. לנוכח נטישת שורשים זו הוא סבור שביקורו של חיליק בר והתבטאויותיו מקבלות משמעות חזקה הרבה יותר.