המדינה תומכת לאורך שנים ארוכות במוסדות תרבות שונים, מתוך תקווה לעודד יצירה ישראלית מקורית ולפצות את התרבות המקומית על גודלו המצומצם של הקהל הפוטנציאלי, אולם ב"במכון ירושלים לחקר שווקים" טוענים כי התוצאה בפועל אינה תואמת את הכוונות הטובות.
במכון מציינים, כי כ-600 מיליון ₪ מועברים כתמיכות לתרבות בחוסר שקיפות ובאי-יעילות, וכי 55 התיאטראות הנתמכים על ידי הממשלה יצרו גירעונות מצטברים של 36.2 מיליון ש"ח.
על מנת להדגים את הטענה מביא החוקר בועז ארד שני מקרי מבחן, של שני תיאטראות אשר זוכים לתמיכה ציבורית שונה ולאור זאת יעילותם התקציבית שונה.
לטענתו של ארד, בשיא הניהול הכושל לשנת 2009 מחזיק תיאטרון החאן שבירושלים, אשר מחיר ביקור בו עולה כ-479 ש"ח. היקף התמיכה הציבורית בו עומד על כ-70% מכלל הכנסותיו העצמיות. החאן גם מרשה לעצמו לחלק ל-30% ממבקריו כרטיסי "חינם".
התיאטרון היעיל ביותר בשנת 2009 היה 'בית לסין', אשר אחוז הסבסוד הציבורי אותו מקבל הינו הנמוך ביותר ביחס לתקציבו ועומד על כ-30%, ובהתאם המחיר האמיתי לביקור עומד על 68 ש"ח.
ארד טוען כי הסבסוד הממשלתי סובל מסדרת בעיות, אשר אינן מאפשרות לו לתמוך בצורה אמיתית בתרבות בארץ.
לטענתו ישראל עושה שימוש במדד שונה להוצאה הממשלתית לתרבות מזה אשר נעשה בחו"ל, אשר מקשה על השוואות בינלאומיות. ישראל ממוקמת במיקום שמעל לממוצע בהשוואה הבינלאומית של הוצאה לתרבות של מדינות ה-OECD. בלמ"ס מציינים שמדידה אחידה "הייתה מכפילה ביותר מפי שניים את ההוצאה הלאומית לתרבות בידור ולספורט" בישראל.
בנוסף טוען ארד, כי על מנת לזכות בתמיכות אותן מעניק מפעל הפיס למוסדות התרבות, מעודדים המוסדות את הדור הצעיר לעסוק בהימורים כדי לזכות בכספיו.
לדברי ארד, פרופיל צריכת התרבות גורם לכך שבפועל מדובר בהעברת סכומי כסף משכבות חלשות לשימוש שכבות חזקות, ושיטת חלוקת התמיכות גורמת להגדלת התמיכות בגופים הפחות יעילים.
את נייר העמדה חותם בועז ארד בשורת המלצות, לפיהן יש להסדיר את מעמדם של מוסדות תרבות על בסיס שוויוני ואוניברסלי ולהפסיק את ההעדפות, ההטבות והעברות הנכסים המיוחדות למוסדות "מיוחסים".
יש לחדול מפרסום ושימוש בכספי הימורים וחשיפת הנוער במערכת החינוך להימורים.
יש לאחד את החקיקה לעידוד התרבות, לרכזה תחת קורת גג של משרד ממשלתי אחד, ולבטל את כל סעיפי ההעדפות הפזורים בין עשרות חוקים שונים והמנוצלים לרעה.
יש לפרסם אחת לשנה מדד יעילות במוסדות הנתמכים, הכולל את התמיכה הציבורית, היקף הפעילות, הכנסות עצמאיות, משכורות מנהלי המוסד ומחירי ביקור אמיתיים.
ראוי לצמצם את היקף התמיכות לתרבות ואמנות ולהקדיש את הכספים להגדלת ההכנסה הפנויה של אזרחי ישראל. כך תגדל עצמאות המוסדות בתחומי התרבות והאמנות יחד עם יכולתו של הציבור ל"הצביע" בכספו לפי העדפותיו האמנותיות ולבסס עשייה תרבותית יצרנית לטווח ארוך..