צה\"ל עלה על תדרי השידור של הטלוויזיה הפלשתינית והקרין תמונות המציגות את כניעת המחבלים בטול כרם, כך מסר כתבנו קובי פינקלר.
איתמר מרכוס, יו\"ר \"מבט לתקשורת פלשתינית\" אמר לכתבתנו כי \"הקרנת מעט תמונות של כניעה אינה משפיעה\". הוא הסביר כי האווירה בקרב ערביי הרש\"פ היא קשה מאוד, וכי השנאה שלהם למדינת ישראל היא מושרשת. לדבריו, במשך שנים מזניחים הישראלים את הטיפול בפעילות השרשת השנאה של ערביי הרש\"פ למדינת ישראל. מרכוס מביא דוגמאות לכך שה\"מומחים\" וה\"ידענים\" המופיעים באמצעי התקשורת של הרש\"פ מציגים את ההיסטוריה בצורה מעוותת, כאילו הייתה כאן בארץ מדינה פלשתינית פורחת ומשגשגת, ולפתע בשנת תש\"ח הגיעו היהודים והחריבו הכל. ישנן תוכניות שבהן שואלים בני נוער את ה\"היסטוריונים\" באשר לבית המקדש, והם נענים כי מעולם לא היה בית מקדש על הר הבית, ולא נמצא ולו מטבע יהודי עתיק אחד בכל רחבי \"פלשתין\".
דוגמא נוספת היא שיר שבו מופיעים ילדים \"מאוד חמודים\" לדבריו, ששרים על המדינה הפורחת והמשגשגת שלהם, ברקע בתים ופרחים, ולפתע מתרחשת רעידת אדמה, והכל נהרס. לאחר ההרס מגיעה ילדה שמסבירה: \"אתם יודעים למה הכל נהרס? זה מפני שבשנת 48\' הגיעו היהודים וגירשו אותנו\". מרכוס הסביר כי היו תקופות שהשיר שודר שלוש פעמים ביום, וכך במשך ימים רבים.
\"אלו הם שקרים שרוב הפלשתינים מאמינים בהם\", מציין מרכוס, \"ובודאי הילדים ובני הנוער\".
עוד סיפר מרכוס כי כחודשיים לפני פרוץ מלחמת אוסלו כתבו אנשי \"מבט לתקשורת פלשתינית\" דו\"ח על כך שמשידורי הטלוויזיה הפלשתינית מנשבת אוירה של ערב מלחמה. \"הם הקרינו בכל יום ובמשך שעות תמונות של האינתיפאדה הראשונה, תמונות של אלימות ושל מלחמה, שלא הקרינו קודם\". בכך, מסביר מרכוס, הם הכשירו את הקרקע למלחמה הנוכחית, שאותה יכלו להצית בכל רגע. לטענת מרכוס, הדרך היחידה להפריך את השקרים, ולשרש אותם מראשם של בני הנוער והילדים הוא לקיים עמם מפגשים פנים אל פנים, מגעים שראשי הרש\"פ הפסיקו ביוזמתם מפני שלטענתם, המפגשים \"משפיעים על מוחם ועל דעותיהם של הצעירים\"
איתמר מרכוס, יו\"ר \"מבט לתקשורת פלשתינית\" אמר לכתבתנו כי \"הקרנת מעט תמונות של כניעה אינה משפיעה\". הוא הסביר כי האווירה בקרב ערביי הרש\"פ היא קשה מאוד, וכי השנאה שלהם למדינת ישראל היא מושרשת. לדבריו, במשך שנים מזניחים הישראלים את הטיפול בפעילות השרשת השנאה של ערביי הרש\"פ למדינת ישראל. מרכוס מביא דוגמאות לכך שה\"מומחים\" וה\"ידענים\" המופיעים באמצעי התקשורת של הרש\"פ מציגים את ההיסטוריה בצורה מעוותת, כאילו הייתה כאן בארץ מדינה פלשתינית פורחת ומשגשגת, ולפתע בשנת תש\"ח הגיעו היהודים והחריבו הכל. ישנן תוכניות שבהן שואלים בני נוער את ה\"היסטוריונים\" באשר לבית המקדש, והם נענים כי מעולם לא היה בית מקדש על הר הבית, ולא נמצא ולו מטבע יהודי עתיק אחד בכל רחבי \"פלשתין\".
דוגמא נוספת היא שיר שבו מופיעים ילדים \"מאוד חמודים\" לדבריו, ששרים על המדינה הפורחת והמשגשגת שלהם, ברקע בתים ופרחים, ולפתע מתרחשת רעידת אדמה, והכל נהרס. לאחר ההרס מגיעה ילדה שמסבירה: \"אתם יודעים למה הכל נהרס? זה מפני שבשנת 48\' הגיעו היהודים וגירשו אותנו\". מרכוס הסביר כי היו תקופות שהשיר שודר שלוש פעמים ביום, וכך במשך ימים רבים.
\"אלו הם שקרים שרוב הפלשתינים מאמינים בהם\", מציין מרכוס, \"ובודאי הילדים ובני הנוער\".
עוד סיפר מרכוס כי כחודשיים לפני פרוץ מלחמת אוסלו כתבו אנשי \"מבט לתקשורת פלשתינית\" דו\"ח על כך שמשידורי הטלוויזיה הפלשתינית מנשבת אוירה של ערב מלחמה. \"הם הקרינו בכל יום ובמשך שעות תמונות של האינתיפאדה הראשונה, תמונות של אלימות ושל מלחמה, שלא הקרינו קודם\". בכך, מסביר מרכוס, הם הכשירו את הקרקע למלחמה הנוכחית, שאותה יכלו להצית בכל רגע. לטענת מרכוס, הדרך היחידה להפריך את השקרים, ולשרש אותם מראשם של בני הנוער והילדים הוא לקיים עמם מפגשים פנים אל פנים, מגעים שראשי הרש\"פ הפסיקו ביוזמתם מפני שלטענתם, המפגשים \"משפיעים על מוחם ועל דעותיהם של הצעירים\"