מניסיון, אני יודע שהרבה אנשים לא רואים את הקשר בין חוקים רעים לבין חיי היום-יום שלהם. המרחק בין החיים האמיתיים לכנסת כנראה גדול מידי. כאשר מדברים על רגולציה, לעיתים קרובות, הדיון נשאר בגדר של תיאוריה, וקשה מאוד לשכנע את האנשים שהרגולציה פוגעת בהם.
בנוסף, גם מי שמסכים שהמצב אינו טוב לא מצליח להפטר מהתחושה שאנחנו זקוקים ל"אח גדול", למשל המדינה, שיגן עלינו מפני עצמנו. אנשים רוצים חוקים. קיימתי את הדיון הזה עשרות פעמים ואולי אף יותר מזה, ובדרך כלל, גם אנשים שנפגעים מרגולציה לא מתאימה לא רואים שעצם ההתערבות מהווה בעיה. הם מתווכחים עם פרטי ההתערבות הממשלתית, ולא עם עצם קיומה.
הדיון הקלסי מתנהל פחות או יותר ככה: אני מסביר למה התערבות ממשלתית בעייתית ומקשה על החיים בלי להשיג תוצאות חיוביות של ממש לציבור. בשלב הזה אני נותן דוגמאות ושואל את בן שיחי לפשר העיסוק המקצועי שלו. הוא אומר שהוא עוסק במקצוע כך וכך ואכן מסכים איתי שהחוקים והתקנות בתחום העיסוק שלו ממררות לו את החיים ודורשות ממנו הרבה עבודה מיותרת שבאה על חשבון דברים אחרים, מה שפוגע בתפוקתו, במוצרים ובשרות שהוא נותן ללקוחות וגם מייקר אותם.
בשלב הזה, שמח וטוב לב, אני עונה שאכן כך הם פני הדברים ולכן, הפיתרון הוא בביטול החוקים והרגולציה כדי לתת לשוק לעשות את שלו, כלומר, במקרה הפרטי הזה, לתת לבן שיחי לעבוד בשקט ולעשות את מה שהוא יודע לעשות ללא הפרעה חיצונית. בדרך כלל, בשלב הזה, אני נתקל בתגובה נזעמת סגנון "מה פתאום, אתה קיצוני!". בעקבות זאת מתפתח דיון שבו, לרוב, בן שיחי מודה ברוב הטענות שלי כאשר מפרקים אותן לחלקים אך מסרב בתוקף להסיק את המסקנות המתבקשות.
אני הגעתי למסקנה, אולי מוטעת אך זו דעתי בינתיים עד שלא יוכח לי אחרת, שרוב הציבור זקוק מבחינה פסיכולוגית לתחושת הביטחון שמעניקים החוק, הרגולציה ונוכחות המדינה. הציבור מרגיש שטוב לו כשיש אבא ואמא שדואגים לו. קיים אפילו מחקר, שהתפרסם לאחרונה, שקישר בין חילוניות לסוציאליזם. המחקר, שנערך בארה"ב, הראה בברור שבממוצע, ככל שאנשים יותר חילונים, כך הם גם יותר סוציאליסטים. חברים ליברלים וחילונים נעלבו כאשר צירפתי קישור למאמר על המחקר ואמרו לי שאלו שטויות, אבל לדעתי אין פה כל סוד ותעלומה: כנראה שיש למין האנושי צורך בתחושת ביטחון. אנשים מאמינים מוצאים את הביטחון בקירבה לריבון העולמים ואנשים שאינם מאמינים זקוקים לנוכחות הממשלה, וזה הכל.
אז כדי להמחיש את נזקי הרגולציה, הנה דוגמה שנוגעת בי באופן אישי, בהיותי עוסק בייעוץ בהשקעות במוסד בנקאי. לפני כשבועיים, הכנסת העבירה חוק חדש, שמטיל על יועצי ההשקעות קנסות כספיים כבדיים ואישיים במקרים רבים, שונים ומשונים, של טעויות. הקנסות יכולים להגיע עד 50,000 ש"ח ליועץ בודד ואף יותר במקרים חריגים. כל זה כדי להעניש אותנו. הרי ידוע שאנחנו חבורה של אנשים רעים שרוצים רק להזיק לציבור המשקיעים, הלקוחות שלנו. משום מה מישהו חושב ברצינות שהוא דואג יותר ממני לאותם לקוחות, למרות שהם מקור הפרנסה שלי ובמקרה והם יעזבו אותי, אני אהיה מובטל.
זה מגוחך לגמרי.
בכל אופן, כבר יצאו בכל הבנקים בארץ הוראות ברורות: כסת"ח והקפדה יתירה מאוד על הנהלים.
גם ככה, אנחנו מכלים לריק שעות על גבי שעות במילוי טפסים שאיש לא קורא אותם ובהדפסת כמות בלתי נדפסת של נייר שהולך ישר לפח (העצים והסביבה גם הם אומרים תודה לרגולציה). המצב עוד יחמיר. במקום להתעסק עם התיקים הפיננסיים של לקוחותנו ולדאוג להם, אנחנו נצטרך לפרט עוד ועוד למה אנחנו ייעצנו לקנות או למכור מוצר פיננסי כלשהו וברור שניקח גם פחות סיכונים בהשקעות. העיקר לא לעשות שטויות וליצור עילה לתלונה, בעיקר במצב בו אסור לנו לקבל בונוסים והטבות על ביצועים, לפי הוראות הרשות לניירות ערך. במצ הזה, למה להתאמץ יותר מדי? למה לקחת סיכונים? איך אפשר לעבוד ככה?
אני מטבעי שמרן ואפילו קצת פחדן בענייני השקעות, ואני רואה בזה מעלה לאור הניסיום המצטבר שלי בתחום. אני מייעץ בדרך כלל ללקוחות להמנע מסיכונים גדולים מידי אבל התקנות החדשות ייגרמו למצב בו התיקים יהיו שמרנים מדי והתשואה על ההון תהיה נמוכה מדי. הקורבנות האמיתיים יהיו, כרגיל, לא העוסקים בייעוץ בהשקעות אלא הלקוחות, שאיכות השרות שהם מקבלים תפגע. מצד שני, כמובן, הפוליטיקאים שהעבירו את החוק והרשות לניירות ערך יוכלו להתהדר ב"הישג" ש"ישמור" על הלקוחות, על ה"ציבור".
איזו בדיחה עצובה.