בוקר יום ראשון, שמש יפה ונעימה עומדת בשמים, שבוע של כמעט פורים בפתח. אך הישוב איתמר מתעורר לבוקר של הלם וסיוט. תושבי איתמר נאלצים להתמודד עם הרצח המזעזע של בני משפחת פוגל, האב הרב אודי, האם רותי פוגל ושלושה מילדיהם, יואב אלעד והדס, משפחה שהגיעה לישוב רק לפני שנתיים אך הפכה מיד, לדברי התושבים, לחלק בלתי נפרד מהנוף.

הישוב שרוי באווירה כבדה. צוותי תקשורת בכל פינה. השכנים מסתובבים בהלם, עומדים ומביטים לעבר הגדר דרכה חדרו המחבלים ליישוב, ובצוותי הזיהוי הפלילי שעדיין אוספים ממצאים בבית משפחת פוגל. על הדלת עוד תלוי השלט שתלו השכנים להולדת התינוקת הדס לפני שלושה חודשים בלבד. ליד הבתים השכנים עומדים שקטים מחובקים, אבל לא בוכים. אין זמן לבכות. צריך לעכל את מה שקרה ובעיקר לטפל בילדי הישוב ולנסות להסביר להם את האסון הנורא שאירע לחבריהם. בראיון לערוץ 7 הם מספרים על ההתמודדות עם הנורא מכל.

לוין חי, השכן של משפחת פוגל שמשפחתו ניצלה בנס מהטבח הנורא, מספר על ההתמודדות של ילדיו עם האסון שאירע לחבריהם. "הילדים ידעו מה קרה עוד לפנינו, לא היינו בבית השבת והם נשארו בישוב. היה לנו נס גדול שלא היינו בבית כי המחבלים נכנסו אלינו הביתה וגנבו את הנשק, למרות שלא השתמשו בו כי רצו כנראה לעשות את זה בשקט. הילדים שלי חברים של אלעד ויואב מהגן. הילדים מבינים מה קרה, מכירים את הפרצופים, שומעים רדיו, רואים את התמונות באינטרנט. לילדים יש עוצמות שאנחנו לא מכירים אותן, יש להם הרבה אמונה ומדהים לראות את ההתמודדות שלהם".

מיד עם היוודע האירוע הגיע לישוב צוות של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שהתגייסו למרות השביתה לטפל בילדים . ביום ראשון הם הסתובבו בבתי הספר, מנסים לשקם את ההריסות.

הילה שדה, חברה טובה של רותי פוגל, מתארת את הלך הרוח בקרב הילדים. "בתי בת העשר שאלה, 'אמא, למה הצבא נמצא פה, למה אנחנו הם אלה שמפחדים? למה הילדים בכפר הערבי לידנו לא שוכבים במיטות שלהם ומשקשקים, למה הצבא לא נמצא שם ומפחיד אותם? למה שם לא שמים את הגדר?!' לילדים באופן טבעי יש אינטואיציה חזקה", היא ממשיכה. "הם יודעים את האמת יותר מאתנו, אנחנו מושפעים מכלי התקשורת".

לשאלה על מה מדברים עם הילדים ביום שאחרי היא עונה, "אנחנו בעצמנו שבורים, אין כל כך מה לדבר. אם לומר את האמת - הילדים עסוקים כרגע בשאלת הנקמה, זו תגובה טבעית ואני חושבת שצריך לתת להם את המקום הזה, לתת לרגשות הפורקן לצאת. אבל כמובן שנקמה מצדינו לא תהיה, אנחנו יחד עם החוק. אני בוועדת חינוך בישוב ועכשיו נצטרך לחשוב איך לתת לילדים מענה מקצועי. זה לא משהו שיקרה היום, עכשיו הפצע שותת דם. זה יהיה תהליך של שנים, הרי הפצע לא יגליד כל כך מהר". לדבריה, למרות הפחד והזוועה לא חולפות בראשה מחשבות על עזיבה אלא להפך, "אנחנו חושבים רק איך מתחזקים".

בכי וניגוני שבת

תחושת החוזק והנטיעה במקום מאפיינת את איתמר ביום הנורא הזה. לא רק הילדים מגלים עוצמות נדירות. הרב אביחי רונצקי, הרב הצבאי הראשי לשעבר, ממקימי היישוב וראש הישיבה הגבוהה מדבר על הצורך להתחזק ומודה שאפילו הירשה לעצמו לבכות בתפילת שחרית של שבת בבית הכנסת.

"לצד הקושי העצום של כאב, מרירות וכעס, האבל מלווה בהרבה כוחות. אנו תושבי המקום חווינו את הקושי הזה בעבר. לפני שמונה שנים נרצחו אישה ושלושת ילדיה (בני משפחת שבו) סמוך לכאן והיו פיגועים נוספים. אני לא מעריך אלא יודע שכפי שיצאנו מחוזקים ממה שקרה אז, כך יהיה גם עכשיו".

את השבת הקשה שעברה על היישוב הוא לא יישכח לעולם. הזוועה בבית משפחת פוגל נחשפה בליל שבת בחצות ועוררה את היישוב משנת השבת העריבה. מסוקים באוויר, ג'יפים צבאיים ברחובות, פצצות תאורה, ותושבים מבוהלים שהסתגרו בבתיהם בהוראת כוחות הביטחון.

בבוקר התכנסו התושבים לתפילה מרכזית ולאחריה יצאו להתכנסויות בקבוצות שונות לכל הגילאים – שיחות עם הבנים, הבנות, ושיחות נפרדות לגברים ולנשים בבית משפחת רונצקי. "אני יכול לומר שהרשיתי לעצמי בניגוני השבת והתפילות לבכות בכי חרישי" מגלה הרב, "אני חושב שהתפילות נבעו ממקום עמוק יותר אפילו".

גם הוא מעיד על התגובות העוצמתיות שנשמעו אחרי הפיגוע ברחבי הישוב. " רבים מבני הנוער קראו להמשיך ולבנות עוד בתים, לטעת עוד עצים, להוסיף תלמידים לישיבה הגבוהה. כל הבקשות הללו הן תוצאה של הבנה שזו הדרך. אפשר לדבר על ניצחון או על נקמה, אבל זו התשובה האמתית ולא התלהמות כזו או אחרת".

בהתייחסו לדיבורים על הצורך בתוספת מיגון ליישוב הוא אומר, "אני איש צבא הרבה שנים. ישנה אמירה של גדולי התיאוריטיקנים הצבאיים: 'כל קו הגנה סופו להיפרץ'. גם כאן שמו מצלמות אבטחה ובכל זאת הצליחו לפרוץ. לא זו הדרך. בוודאי שצריך להישמר מכל משמר אבל ההגנה הכי טובה היא התקפה של צבא. לא טנקים שמסתערים פה על הכפרים, אבל בהחלט יצירת הרתעה, שאף אחד מהשכנים שלנו לא יעז אפילו לחשוב להיכנס ולפגוע במתיישבים שבאו לכאן לגור, לבנות, לטעת עצים ולהביא הרבה ילדים לעולם".

כמה שעות מאוחר יותר הספיד הרב רונצקי בדמעות את הרב אודי. "ביקשתי ממך להיות אחראי על ההכנות לפורים בישיבה, איך אפשר להתכונן לפורים בשבוע שכזה? אבל כנראה שאפשר. מקור השמחה שלנו אינו בחגיגות ורעשנים אלא בלימוד התורה. מאות תלמידים היו לך. אתמול בלילה התכנסנו בחדר האוכל של הישיבה ושרנו ובכינו". לדבריו, "הבקשה היחידה שלנו מגורמי השלטון שנמצאים כאן ובכלל זה שתעזרו לנו להתרחב, בבניה, בנטיעה, שנוכל לקלוט את כל המשפחות שרוצות להגיע לישוב שלנו".

"הקב"ה לא עוזב אותנו לרגע"

בכניסה ליישוב תלו התושבים שלטי אבל וזיכרון. "26 שנים, 22 הרוגים, נוער איתמר לא נשברים!", נכתב על אחד מהם. אחד התושבים מגיב על החלטת הממשלה מיום ראשון להתיר בניית 400 יחידות דיור בהתיישבות. "ההחלטה הזו לא רצינית. בארץ ישראל צריך לבנות בלי עכבות ובלי לעצור את הבניה. לתלות ברצח מזוויע כזה אישור יחידות דיור זה עלבון לאינטליגנציה ובושה לעם ישראל. הבניה לא קשורה לזה. צריך מיד לנתק את הקשרים עם המחבלים האלה! מי שמסוגל לרצוח את תינוקת ולשסף את גרונה אינו ראוי להיקרא אדם".

אסתר מילר, אלמנתו של שלמה מילר הי"ד, רבש"צ הישוב שנרצח לפני שש שנים בקרב עם מחבלים אומרת בזעם, "מי שצריך לראות את המראות כאן זה כל השרים בממשלה, לא אנחנו. כבר ראינו יותר מדי. לעשות להם אלבום תמונות של כל ההורים והתינוקות הנרצחים. אולי ככה תתחיל ההקפאה במוח שלהם להפשיר ויפסיקו להקפיא את כל המדינה". ועם נימה של תקווה היא מוסיפה, "על עם ישראל נאמר: כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ' - אנחנו לא קופאים על השמרים. נמשיך להתפתח, בעזרת ה' הכל פה יפרח, תהיה פה עיר גדולה, נוליד הרבה ילדים כל עם ישראל. זו התשובה האמתית. הקב"ה לא עוזב אותנו לרגע".

לצד המילים החזקות, התושבים מספרים על דקות האימה ומשחזרים אותן שוב ושוב. האימה עדיין ניכרת על פניהם. הילה שדה מספרת : "הבת שלי הייתה אצל משפחת פוגל בעונג שבת. היא יצאה אליהם בסוף הסעודה. השארנו את הבית פתוח בשבילה, כפי שאנחנו עושים תמיד. התעוררנו לשמע צעקות. בעלי מיד לקח את האקדח ביד ומיד דפקו אצלנו בדלת, אמרו שיש מחבלים בישוב, ארגנו כיתת כוננות. שאר הילדים התעוררו, קשה לתאר את הפחד והחרדה עברו עלינו. האמת היא שאנחנו בלילה לא ידענו מה קרה, אמרו לנו שחוזרים לשגרה וחזרנו לישון. רק בבוקר גילינו את האסון".

"אני ישנתי", מספר יעקב כהן, שכן של המשפחה, אותו העירה תמר פוגל בת 12 כשהגיעה הביתה בחצות מהסניף וגילתה דלת נעולה. "הבית היה אמור להיות פתוח כי ההורים חיכו לה אבל היא אמרה שהם לא עונים לה. היא סיפרה ששמעה את אח שלה בוכה ומחלון פתוח וראתה שיש עקבות של בוץ בבית. לקחתי נשק והלכתי איתה. אבל עדיין לא התייחסתי לזה יותר מדי ברצינות. בחלון האחורי ראינו ילד ישן. חשבנו שזה הפתרון לתעלומה. הערנו אותו, היה לו קשה להתעורר. הוא פתח את הדלת ועדיין לא חשבתי שמשהו נורא קרה. אמרתי לילדה להיכנס ולראות מה עם ההורים שלה כי לא היה לי נעים להיכנס לחדרי השינה ופתאום אני שומע צרחה איומה. דרכתי את הנשק ומול עיניי נגלה המחזה הנורא הזה. ההורים מתים והילד הקטן בוכה ומנסה להעיר אותם. ברגע הראשון הצלחתי לתפקד, יצאתי החוצה ודבר ראשון ניסיתי להזעיק עזרה. לא כל כך הצלחתי בטלפון אז יריתי באוויר. אני לא זוכר את סדר הפעולות, קצת התבלגן לי בראש. נכנסתי חזרה וסרקתי את הבית עניינית יותר, אני קצת מבין בזה. אחזתי בילדים והוצאתי אותם מהבית לשכנים הקרובים, פחדתי שאולי יש עוד מחבלים שעלולים להסתתר בכל פינה. בעקבות היריות הגיעו שני חיילים, הבנים שלי, סרקנו שוב את הבית טוב יותר הפעם, ואז נחשפו הגופות האחרות, שני ילדים בשני חדרים שונים. מכאן ואילך חיכינו להגעת הכוחות".

כשהוא נשאל על מצבה של תמר אחרי האסון הוא עונה, "איך יכול להיות מצבה של ילדה בת 12 שראתה את ההורים שלה במצב כזה?! עד כמה שניתן כרגע היא שפויה, לגבי מה יקרה לה מחר לא נדע. אבל ברוך ה' יש לה משפחה אוהבת ותומכת ואני מקווה שהיא תתגבר על זה".

אודי ורות פוגל הגיעו לפני שנתיים לאיתמר מהעיר אריאל, אליה פונו לאחר הגירוש מנצרים בו הקימו את ביתם. אנשים שקטים, צנועים, אנשי חסד, אצילים מאד, תמיד רוצים לעזור, כך מספרים עליהם בישוב. "אני חברה טובה של רותי", אומרת הילה שדה. "בני הקטן חבר טוב של אלעד, כל היום מדבר עליו. אלעד היה המלך בגן, ממש מנהיג. אני חושבת שאנחנו עדיין לא מתחילים לקלוט את האבדן של המשפחה היקרה הזו. הרב שאל אתמול מי היה בקשר עם רותי וכמעט כולן הרימו את היד, היא הייתה חברה טובה של כולן וצריך להבין שהם היו כאן רק שנתיים אך התערו בצורה בלתי רגילה. אי אפשר להאמין שהם כאן כל כך מעט זמן".

מיד כשהגיעו לאיתמר בנו הזוג פוגל את ביתם מתוך מחשבה שאחרי הגירוש, הגיעו סוף סוף אל המנוחה והנחלה. "רות דברה איתי הרבה על כך שהיא מרגישה שזה הבית האחרון שלה" אומרת שדה והמילה "אחרון" מקבלת פתאום משמעות מצמררת. "הם הגיעו מגוש קטיף והתלבטו הרבה איפה יתמקמו וימשיכו הלאה. בסוף היא הגיעה להבנה שזה לא משנה איפה הבית ממוקם, משנה מה אתה עושה". והם אכן עשו. "הרב אודי הפך להיות רכז קליטה ביישוב ורותי הייתה מאד דומיננטית בעשייה שלה. הם השאירו לנו המון צוואות מאד ברורות על ההתחזקות שלנו פה. עכשיו אנחנו פשוט צריכים לשבת ולראות איך אנחנו מממשים אותן".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו