ביהמ"ש המחוזי בי-ם קבע, כי עירייה שהטילה עיקול על חשבון בנק בעקבות דו"ח שלא שולם, בצורה רשלנית, תפצה את החייב ב-5,000 ש"ח.
המדובר בעו"ד אשר לא שילם דו"ח חנייה שניתן לו בי-ם לפני 12 שנה, ואשר עקב שגיאה ברישומי מרשם האוכלוסין ואי העברת כתובתו במשרד הרישוי למרות שדיווח על שינוי כתובת, נשלחו ההתראות נגדו לכתובת לא נכונה.
תוך 12 שנה תפח החוב מ- 70 ש"ח ל-441 ש"ח עקב תוספות פיגורים והוצאות גבייה, אז החליטה העירייה להטיל עיקול על חשבון הבנק, זאת בלי לבדוק באופן ידני מהי כתובתו המעודכנת והנכונה של עורך הדין.
בית משפט השלום בירושלים, אליו הוגשה התביעה תחילה, פסק כי בעצם הטלת עיקול שכזה אין משום לשון הרע, זאת משום שמדובר בעיקול בסכוטם נמוך אשר סיבתו (אי תשלום דו"ח במועד) צויינה בגופו, כך שלא נגרמה פגיעה בשמו הטוב כלפי הבנקאי הסביר.
עורך הדין ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בעיר, אשר הפך את פסיקת בית משפט השלום, וקבע כי "בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול. וזאת במיוחד לנוכח היותו של המערער עורך דין במקצועו, כך שפרסום העיקול היה עלול גם לפגוע במשלח ידו (ובמיוחד משום שהעיקול שהוטל בבנק לאומי היה על שני חשבונות נאמנות שניהל עבור אחד מלקוחותיו). ובמילים אחרות: בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שנגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו".
השופט אף דחה את קביעת בית משפט השלום, לפיה העובדה שדברי הדואר שנשלחו חזרו כ"לא נדרש" מעמידה את העירייה בסיטואציה בה הם נחשבים כדברי דואר שהומצאו, ועל כן הייתה חייבת העירייה להטיל את העיקול. לטענת השופט, העובדה שעורך הדין הודיע על שינוי כתובתו במשרד הרישוי ומשרד הפנים ושם היה מי שלא ביצע את ההעברה הופכת את ההמצאה לכזו שבוצעה שלא כדין. עוד קבע השופט, כי טענת העירייה לפיה רישום שמו של ערוך הדין באופן שגוי "עו@ד פלוני אלמוני" נעשה כתוצאה ממחדל של עורך הדין הינה טענה שמוטב היה לה שלא תיטען.
לאור כל זאת קבע השופט, "כי דרך פעילותה של המשיבה (העירייה - ש.פ) לא היתה מידתית ולא היתה זהירה דייה. היא בחרה לנקוט באמצעי דרסטי, ללא הפעלת שיקול דעת מינימאלי. כל אלה מובילים למסקנה, לפיה המשיבה לא נקטה באמצעים סבירים להיווכח באמיתות הפרסום בטרם הטילה את העיקול על חשבונותיו של המערער, ולפיכך, לא עומדת לה הגנת הפרסום בתום לב".
למרות הדברים החריפים פסק השופט לעורך הדין פיצוי בסך 5,000 ש"ח בלבד, תוך שהוא מציין כי "בשים לב לגובה העיקול, לעובדה שצוינה סיבת העיקול ולהיקף הפרסום המצומצם של העיקול, הרי שהתרשמתי כי שמו הטוב של המערער נפגע פגיעה מינורית למדי".