שבעה שופטי בג"ץ קבעו, כי ארגון עובדים רשאי להכריז שביתה על מנת להגן על זכויותיהם של גמלאי מקום העבודה החברים בו, זאת למרות שבינם לבין מקום העבודה לא שוררים יותר יחסי עובד ומעביד.
את העתירה הגישה אוניברסיטת בר אילן נגד פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר קבע כי שביתה מעין זו, הבאה להגן על זכויותיהם של גמלאי האוניברסיטה, הינה שביתה חוקית.
האוניברסיטה טענה, כי אין מקום להעניק הכרה לכוחם של ארגוני עובדים להפעיל לחץ כלכלי על מעביד כדי שייענה לדרישות כלכליות לשיפור זכויות גמלאים. זאת, בעיקר מהטעם שיחסי העבודה בין הגמלאים למעבידיהם נותקו, וזכויות הפרישה של הגמלאים התגבשו עובר למועד פרישתם. לטענתה, בית הדין סטה מכללי הפרשנות המקובלים של דברי החקיקה הרלוונטיים כדי להשיג תכלית חברתית, וזאת עשה בדרך לא ראויה, ושאינה הדרך הסלולה לכך – היא דרך החקיקה.
ארגוני הסגל האקדמי טוענים כי יש לאמץ את קביעות פסק דינו של בית הדין הארצי, בהיותן תואמות את המסגרת המשפטית הקיימת, ואת ההתפתחויות שחלו במשק העבודה במהלך השנים. ארגון העובדים של האוניברסיטה מייצג בעיקר עובדים פעילים, אך נימנים עליו גם גמלאים, עובדי אוניברסיטה לשעבר. לאורך שנים רבות, טיפל הארגון בעניינם של הגמלאים, אשר שמרו על קשר רצוף וזיקה הדוקה עם מעסיקם גם לאחר פרישתם. הוא פעל בעת ובעונה אחת הן לקידום זכויותיהם של עובדים פעילים שטרם הפכו גמלאים, והן לקידום תנאי הפרישה והפנסיה של גמלאים שהיו בעבר עובדים פעילים. על-פי הטענה, פסק הדין לא חידש בכך שקבע כי גמלאים רשאים להתארגן במסגרת ארגון עובדים יציג קיים, וכי הסכם קיבוצי עשוי לכלול הוראות הקשורות לתנאי הפרישה והפנסיה של הגמלאים. זכות ההתארגנות כוללת עימה גם את הזכות לנהל משא-ומתן קיבוצי, ואת הכוח לנקוט באמצעים ארגוניים שונים – ובכלל זה באמצעי השביתה, כדי לקדם את היעדים שהארגון מבקש להשיגם.
בפסק הדין שכתבה השופטת בדימוס אילה פרוקצ'יה נקבע, כי "במציאות החברתית של ימים אלה, מקומו של ציבור הגמלאים במערך יחסי העבודה הוא בבחינת תופעה קיימת. על אף שזכויותיו הבסיסיות של הגמלאי מתקבעות מבחינה משפטית עם פרישתו, הצורך להגן על זכויות אלה מפני שחיקה , ולהתאימן לכלכלה המשתנה למשך השנים שלאחר הפרישה, מחייב מתן כוח מאורגן לציבור הגמלאים להגן על זכויותיו".
על כך הוסיפה הנשיאה ביניש, כי "לגמלאי הארגון זיקה מיוחדת לארגון העובדים שבו צמחו; בין היתר משום שבהיותם עובדים ועד לפרישתם היו גם הם שותפים להישגיו, בכלל זה בהיבטים הנוגעים לתנאי פרישתם. יש לזכור כי העובד בפועל שארגון העובדים מייצג, מבקש לשפר הן את תנאי עבודתו והן את זכויותיו לאחר פרישה, וכוחה של ההתארגנות הנמשכת מאפשר לשמר את הישגיו לאחר פרישתו".