"ההוויה שלנו היא פוסט-טראומתית בגלל השואה"

הסופר חיים באר מדבר על תחושותיו בביקוריו בגרמניה, על האטום הישראלי ועל מרכזיותה של השואה בתרבות הישראלית.

ערוץ 7 , כ"ח בניסן תשע"א

אחד ממעצבי הזהות הישראלית הוא ללא ספק השואה, אולם מעבר לכך חוקרים קובעים כי השואה יצרה גם תפיסה התנהגותית חרדתית-קיומית הטבועה באופי ובתפיסת הביטחון הישראלית.

הסופר חיים באר, מוכן אף להרחיב את ההגדרה - הוא מדבר על חוויה פוסט-טראומתית המשפיעה עד היום על התפיסה התרבותית, האנושית והחברתית של הישראלים והיהודים בכלל, "מבחינה ביטחונית לא ברור אם נסיבות אחרות היו יכולות לעשות מה שעשתה השואה: היא העניקה לנו את האופציה הגרעינית. שמעון פרס ייזכר לדיראון עולם בפנתיאון הלאומי שלנו פחות בגלל הסכמי השלום, והרבה יותר בגלל דימונה. שום דבר, למעט טראומה כמו השואה, לא היה גורם לבן-גוריון ולפרס לעשות מעשה משוגע כל כך".

"כל ההוויה שלנו היא פוסט-טראומתית בגלל השואה. אולי התגובות סותרות לפעמים, אבל הן נובעות כולן מאותה טראומה שנקראת השואה. אני עצמי כתבתי על ברלין, והייתי שם כמה פעמים. למרות זאת בכל פעם שאני דורך על אדמת גרמניה אני עושה זאת בחיל ורעדה".

"כל ישותי זועקת אליי שהמקום הזה לא בשבילי", מציין באר, "לדוגמה, לא תמצא אותי לעולם יושב בבית קפה בגרמניה. אבל לעומתי יש היום הרבה צעירים ישראליים שלא רק מבלים בברלין, אלא אפילו מנהלים משם את חייהם. לכאורה שתי תגובות סותרות, אבל האמת היא שמדובר בשני ביטויים קיצוניים לפוסט-טראומה. הרגשות שאני חש כלפי גרמניה אינם בגדר תגובה נורמאלית, כמו ההתנהגות של צעירים ישראלים שמסוגלים לחיות בה 66 שנה אחרי השואה. יש הרבה ישראלים שיודו שהם אפילו חשים משיכה לגרמנים. זה סוג של בלבול שיצרה השואה, והבלבול הזה הוא חלק מהזהות שלנו".

"מספיק לראות שבשנים האחרונות יותר ויותר צעירים מתעניינים בשואה. חוגים שלמים ללימודי השואה הוקמו רק בשנים האחרונות באוניברסיטאות. השואה נוכחת בספרות המודרנית, במחזות שמועלים כיום, בתסריטים שנכתבים. אלה שיצאו מהכבשנים לא רצו לדבר. הם מחקו את החלק הזה בהיסטוריה שלהם, והנה דווקא הנכדים והנינים שלהם רוצים לדעת, לחקור, להבין את שורשי השנאה, להצליח לפתור את החידה - מה הביא את הגרמנים להעצמה כה מוחלטת של האנטישמיות. מה זה אם לא תגובה פוסט-טראומתית?".

לטענת באר, גם ההתמודדות של מדינת ישראל עם הטרור הערבי מביע זאת, "גם התגובה שלנו לאיומים של אחמדינג'אד מוכיחה זאת. חלק מגיבים בשוויון נפש, בעוד אחרים מגיבים בהיסטריה. החילוק הזה מוכיח שבעקבות השואה עדיין לא התייצב אצלנו היחס השקול לאיומים".

(המאמר פורסם בירחון 'מחר')