חקר השואה החל, כך מתברר בספרו החדש של ד"ר בועז כהן, כבר בימים שאחרי השואה עצמה. ביומן ערוץ 7 הוא מספר על התהליכים שעברו מאז ועד ימינו בחקר השואה ומלחמת העולם.

ספרו של ד"ר כהן 'הדורות הבאים – איככה ידעו?', בהוצאת 'יד ושם', משרטט לפני הקורא תמונה לא ידועה של תהליך התפתחות חקר השואה הישראלי ושל הכוחות החברתיים והתרבותיים שהשפיעו על עיצוב דמותו. כהן, ראש התכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי ומרצה במכללת שאנן, מתחקה אחר צעדיו הראשונים של מחקר השואה משלהי שנות הארבעים ועד להתגבשותו כתחום מחקר אקדמי בפני עצמו בסוף שנות השבעים. הוא מתאר את הניסיונות הראשונים לקיים מחקר היסטורי של השואה ואת האישים שהיו מעורבים בכינונו, את הפולמוסים הציבוריים שהתעוררו סביבו וכן את הקמתם של יד ושם ובית לוחמי הגטאות.

"יש כאלה שמיד כשיצאו מהשואה יצאו לחקר. זה היה מעבר מהיר בין טראומה להיסטוריה", הוא אומר ומציין כי כצפוי היו שביקרו מגמה זו וטענו שהמחקר שנעשה בעוד האירועים הטראומטיים טריים בזיכרונם של החוקרים, ובשל כך הם גם מוטים ואינם אובייקטיביים. לדבריו כבר בשנות הארבעים החלו ויכוחים סביב שאלת היכולת לסמוך על מחקרים אלה ואכן ניצולים התבקשו לא פעם להצליב מידע עם ניצולים אחרים כדי להוכיח את אמיתות זיכרונם.

למרות טענות אלו מוצא ד"ר כהן ערך במחקר ההוא שכן החוקרים של ימים אלה, עשרות שנים אחרי, מתבססים במחקריהם על אותם מחקרים טריים המעניקים אוטנטיות שלא ניתן למצוא במקום אחר.

לדבריו חוקרי ימינו מודעים לכך שיש תיעוד מוטה לכאן או לכאן, אך מאלה ומאלה הם אוספים חומרים למחקרם העכשווי. עוד הוא מציין כבעלות יתרון היסטורי גדול את עדויות הילדים שנגבו מיד לאחר המלחמה. "יש הרבה ספרים שנכתבו מאוחר יותר על ידי ניצולים שנזכרו בילדותם, אבל העדויות שנגבו אז לא יסולאו בפז".

ומה באשר להנצחה? המדינה, כך מסתבר, הייתה עסוקה מדי מכדי להתעמק בתחום זה, ובשל כך נכנסו לתחום גורמים פרטיים כאלה ואחרים וההנצחה שלהם הפכה ברבות השנים לבסיס ההנצחה הממלכתית יותר והזיכרון הקולקטיבי שהלך והתקבע בתודעה הישראלית.
מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו