בבית המשפט העליון נדחתה העתירה לפתיחה מחודשת של פרשת רצח תאיר ראדה ז"ל. השופטים לוי, דנציגר וג'ובראן דחו את עתירתם של המהנדס דורון בלדינגר וד"ר חיים סדובסקי שהציגו בפני בית המשפט שורת סתירות לכאורה בין עדויות בזירת הרצח להרשעתו של רומן זדורוב.
יצוין כי ערעורו של זדורוב עצמו על ההרשעה נותר בעינו והוא יידון במועד מאוחד יותר.
בלזינגר וסדובסקי הציגו לבית המשפט ניתוח ממצאים מתיק החקירה, והציגו פרטים חדשים שאספו בעצמם או שנאספו על ידי עיתונאים שסיקרו את הפרשה. בין היתר כללה העתירה ניתוחים שונים בעניין טביעות נעל שנמצאו על בגדיה של תאיר ובזירת הרצח, תמלילי שיחות עם אנשים שנקשרו בפרשה, טענות לגבי סתירות בפרטים שמסרו עדים שונים בחקירתם. כמו כן הצביעו על ממצאים מזירת הרצח שלטענתם לא נחקרו לעומקם ופרטים רבים נוספים.
מנגד ביקש היועץ המשפטי לממשלה לדחות את העתירה, "הואיל והיא מבקשת להשיג, הלכה למעשה, על ממצאים שנקבעו בהליך הפלילי בעניינו של זדורוב".
לתפיסתו של היועץ "הניסיון להצביע על חשודים ותרחישים נוספים בקשר לרצח, משמיע את הדיבור כי אין יסוד להרשעתו של זדורוב. זאת ועוד, המשיב מוסיף כי לא נתגלתה בעתירה עילה להתערבות בשיקול דעתו, וממילא לעותרים אין כל אינטרס לגיטימי בנושא העתירה", סיכם בג"ץ את תשובת היועץ.
בג"ץ החליט לקבל את עמדת היועמ"ש וציין כי בית המשפט דן בעתירה דומה שהגישו הוריה של תאיר וקבע כי "הטעמים שהובילו לדחיית עתירתם של הורי המנוחה יפים גם לענייננו. כעולה מעמדת המשיב בעתירה הנוכחית ובקודמת, לא ניתן לומר כי החקירה באשר לרצח המנוחה לא הייתה ממצה, או כי עניין לנו במקרה חריג ונדיר של חוסר סבירות קיצוני, שיחייב התערבות בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת. הראייה לכך היא שבית-המשפט המחוזי שבחן את ממצאי החקירה לעומקם, מצא כי הוכח, ובמידה הנדרשת בפלילים, שמבצע הרצח אותר. מכל מקום, בית-משפט זה בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק לא ישים עצמו בנעליהן של ערכאות אחרות, באופן שישמש אמצעי עקיף להתערבות בהליך הפלילי או ניסיון להשפיע עליו".
כאן המקום להזכיר את דבריו של בלדינגר ביומן ערוץ 7, ובהם הציג את השאלות הרבות העולות מאופן חקירת הפרשה.
הוא הזכיר כי במהלך המשפט הציג בפני השופטים כשלים וליקויים באופן חקירתו של זדורוב, והוכיח כי סרט הצילום של החקירה נקטע לא פעם והסאונד הושתק. לדבריו כרבע מהסרט המלא הוסר ממנו, עובדה שמהווה עברה לשעצמה.
בהכרעת הדין העדיפו השופטים לקבל את עמדת המשטרה והפרקליטות וקבעו כי מקור החיתוכים הבעייתיים הוא אך ורק טעות אנוש, תקלות טכניות, החלפת קלטות שמע בכל כמה דקות ולא מעבר לכך.
לאחר עדותו זו בבית המשפט נכנס בלדינגר בעובי הקורה של המשפט, החקירה והממצאים וגילה שורה ארוכה של הוכחות לפיהן רומן זדורוב אינו הרוצח ולא יכול היה להיות הרוצח.
.בלדינגר קובע כי על אף שבזירת הרצח היו ממצאים רבים המוכיחים כי הרוצח או הרוצחים הינם נער, נערה, נערים או נערות פנו חוקרי המשטרה לאפיק חקירה ולפיו הרוצח הוא אדם מבוגר. בהקשר זה הוא מזכיר שנמצאו בזירת הרצח טביעות נעליים במידה קטנה, נמצאו כמאה שערות במקום, ובידה של תאיר ז"ל 15 שערות של שני בני אדם שונים ואף אחת מהן אינה של זדורוב. על פניו נראה שהשערות נתלשו במהלך מאבק עם רוצחיה. כמו כן היו במקום טביעות אצבע רבות שאינן של זדורוב.
כזכור, על אף ממצאים אלו ואחרים בחרו החוקרים להתמקד בתרחיש ולפיו הרוצח הוא אדם מבוגר, וכך נעצרו בזה אחר זה שלושה מבוגרים, שניים מהם שוחררו, האחד אחרי יומיים וחצי, השני אחרי חמישה ימים ורומן זדורוב שכאמור הורשע.
בלדינגר ציין גם הדרכות שקיבל זדורוב תוך כדי "שחזור" הרצח, הדרכות שבעקבותיהן תיקן צעדים שעלולים היו להוביל אותו לכיוון אחר מזה שעשה הרוצח ומתברר מחקר זירת הרצח. בין השאר ציין ניסיון של זדורוב לצאת דרך דלת חדר השירותים, אך משאמרו לו מלוויו בשחזור שהמנעול היה שבור, הבין שהדרך היחידה ליציאה היא בקפיצה וקפץ מעל הדלת. פרט שלא ידע וחוקריו ידעו הוא שטביעות הנעליים שנמצאו במקום הוכיחו שהרוצח דילג אל התא הסמוך מעל הקיר ולא מעל הדלת החוצה...
עוד האשים בלדינגר ואמר כי השוטרים והחוקרים יודעים היטב את האמת ובחינת האירועים מגלה תיאומי עדויות תמוהות בין תלמידות בבית הספר. "ארבע בנות דיברו על איזה אבי מטבריה שאיים עליה שאם לא תהיה חברה שלו הוא ירצח אותה, ובסופו של דבר התברר שלא היה אבי כזה ולא נברא", אמר בלדינגר והזכיר כי בדיקה של תדפיס הסלולארי של תאיר ושל האי.סי.קיו שלה העלו כי לא היו איומים כאלה מעולם.
כמו כן הזכיר גראפיטי מוזר שנכתב על קירות חדר שירותים בקומה אחרת בבית הספר ובו נכתב תאריך הרצח ושמותיהן של שתי בנות – מה שנראה כניסיון לייצר אליבי. לדבריו ילדים רבים קושרים את עצמם למקום הרצח "ובכל זאת המשטרה כיוונה את חקירתה למבוגרים".
בלדינגר ציין בדבריו שברגע הרצח היה זדורוב ממתין בשער בית הספר, סמוך לשני שומרים, למעסיקו כדי לקבל דבק להמשך עבודת השיפוץ בה היה עסוק. כך העיד גם תדפיס הסלולארי שלו, אולם כאשר החוקרים במשטרה ראו שאלו הנתונים אותם מציין זדורוב בדו"ח החקירה הראשוני, החליטו לשנות את מועד הרצח לחצי שעה קדימה בכדי שהתרחיש שאותו ציירו בעצמם יהפוך ריאלי.
בלדינגר מחריף את דבריו וקובע כי הנערים שאותם יש לחקור כדי להגיע לחקר האמת ידועים בשמותיהם למשטרה, וכל שיש הוא לזמנם לחקירה ולוודא את הנתונים איתם, אולם המשטרה החליטה אחרת.
שאלה מרכזית עמה מתמודד בלדינגר היא שאלת הודאתו של זדורוב בביצוע הרצח, הודאה שעל בסיסה מסתמכת הרשעתו בדין. בלדינגר מסביר שהמציאות בה מצוי אדם בחקירה, יורד במשקלו ונתון תחת לחץ מביאה אותו לעשות דברים רבים ולהאמין בדברים רבים. הוא מזכיר שלא פעם אמר זדורוב לחוקריו שכאשר יגיע הדו"ח הביולוגי (נתוני מעבדה) יווכחו שאין מאחורי ההאשמות נגדו דבר. משהבינו החוקרים שכך סבור זדורוב החליטו לייצר בפניו מצג שווא כאילו נתונים ביולוגיים שונים מעידים על אשמתו, ואכן כך עשו. כשסיפרו לו שטביעות אצבעותיו נמצאו במקום, דמה של המנוחה נמצא על בגדיו וכליו ונתונים נוספים שלא היו ולא נבראו - גרמו לו להאמין שהוא ביצע משהו שאינו זוכרו, ומכאן מקור ההודאה, לדבריו.
כאמור, את טענותיו אלה של בלדינגר דחה בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ ואף הורה לו ולסדובסקי לשלם סכום של 5000 ש"ח על הוצאות הפרקליטות.