שופטת ביהמ"ש המחוזי בפ"ת, ורדה מרוז, הרשיעה בהריגה נער אשר דחף את חברו מגג בי"ס בנתניה בחודש מרץ 2010, לשם עלו השניים, עם שלושה מחבריהם, בכדי לשאוף גז מזגנים.
לאחר שהחמישה שאפו את הגז התלהט ויכוח בין הנער הנאשם לחברו, במהלכו דחף הנאשם את חברו מהגג וברח מהמקום. שלושת החברים האחרים הם שהזעיקו את העזרה הרפואית.
בהמשך אותו יום, בשעות הערב, פגש הנאשם את אחד החברים שהיו עימו על הגג, ובמטרה להתחמק מאחריות ביקש ממנו שלא יספר כי הוא זה אשר דחף את חברו מהגג.
השופטת דחתה את טענתו של הנער הנאשם, לפיה הסיבה לנפילת הנער שנהרג היתה השפעת גז המזגנים, וכי לא יכול היה לצפות את נפילתו מהגג, "הנער הסביר, אשר בנעליו נכנס הנאשם, היה צופה בנסיבות שהוכחו, את נפילתו של המנוח, עקב הדחיפה שנדחף על ידי הנאשם לעבר שולי הגג, בהינתן מרחק עמידתו מהמעקה – כמטר ובהתחשב בגובה המעקה אשר אינו עולה על 60 ס"מ. הנער הסביר, אף היה צופה את התוצאה הקטלנית, ברמת וודאות גבוהה, עקב נפילה מהגג, אשר גובהו שתי קומות".
"לא יכולה להיות מחלוקת, כי אלמלא דחף הנאשם את המנוח, הוא לא היה נופל מגג הבניין אל מותו. דחיפת הנאשם היא הגורם לנפילתו, בבחינת "סיבה בלעדיה אין". הוכח, כי המנוח נהדף לעבר שולי הגג ולא לצדו, כפי שגרס הנאשם בחלק מהגרסאות שמסר. הוכח, כי הנפילה היתה ברצף למעשה הדחיפה. די בכך כדי ללמד על הקשר הסיבתי - עובדתי- משפטי בין המעשה לתוצאה", הוסיפה וקבעה השופטת.
השופטת הוסיפה וקבעה, כי "שוכנעתי למעלה מכל ספק סביר, כי היא הנאשם ער ומודע לסכנה הנשקפת למנוח ממעשה הדחיפה, כמו גם, היה מודע לתוצאה הקטלנית של מעשהו. בנסיבות אלו, נהג הנאשם בפזיזות, קלות ראש ואדישות לתוצאה הצפויה ממעשה הדחיפה", ולאור זאת הרשיעה את הנער הנאשם.