אמר ר' סימון: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברֹאת את האדם הראשון נעשו מלאכי השרת כִּתִּים כִּתִּים וחבורות חבורות, מהם אומרים: יִבַּרֵא, ומהם אומרים: אל יִבַּרֵא, הדא הוא דכתיב (תהילים פה, יא) "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו" – חסד אומר: יִבַּרֵא, שהוא גומל חסדים, ואמת אומר: אל יִבַּרֵא, שכולו שקרים. צדק אומר: יִבַּרֵא, שהוא עושה צדקות, שלום אומר: אל יִבַּרֵא, דְכֻלׂה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא, נטל אמת והשליכה לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח, יב): "ותשלך אמת ארצה". אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אליטכסיה (=חותם המלך) שלך! תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב: (תהילים פה יב) "אמת מארץ תצמח". (בראשית רבה, פרשה ח', ה).
מוזר אולי לקרוא מדרש חז"ל כפתיח לביקורת סרט, אולם במקרה הזה לא מדובר בביקורת, אלא בסך הכל בכמה הערות שוליים לסרטו של הבמאי הישראלי יוסף סידר, אשר כיכב בפסטיבל קאן ואף זכה במסגרתו בפרס התסריט הטוב ביותר.
מייד כשיצאתי מהסרט, אותו ראיתי בעוונותי בימים האחרונים, צץ בראשי המדרש אותו ציטטתי בפתיחה, ומאז הוא איננו עוזב אותי. מי שעדיין לא ראה את הסרט מוזמן לנטוש את הדף בשלב זה, אולם למי שכבר ראה נזכיר, כי הסרט מספר על אב ובנו, שני חוקרי תלמוד, אשר מייצגים שתי תפיסות מנוגדות בחקר התלמוד. גישה ראשונה אותה מייצג האב היא "האסכולה הירושלמית", אשר רואה במחקר הפילולוגי של התלמוד, זה אשר שם את ראש מעייניו את בירור הנוסח המדוייק ומשמעויותיו, את הדרך הלגיטימית היחידה לחקור את התלמוד. מנגד עומד הבן, חוקר מוערך וידוע אף הוא, אשר משתייך לאסכולה המודרנית, אשר מבקשת לפתוח את המחקר ולהוציאו ממיצרי הטקסט אל המרחב של המבט הכולל, החובק, אשר איננו נטפל לאות או למילה.
את כל סיפורו של הסרט לא ניתן לפרוש כאן, אולם נזכיר רק כי בשל טעות מודיעים לאב כי זכה בפרס ישראל, זאת לאחר שנים של נידוי מהזרם המרכזי של הקהילה המדעית. יום לאחר שמתבררת הטעות, לפיה הפרס צריך להיות מוענק לבנו, יוצא הבן, ללא ידיעתו של האב, למסע שתכליתו להביא להעברת הפרס לאב. האב מנצל את הזכייה על מנת "לחסל חשבונות" עם אסכולת המחקר של בנו ועם בנו באופן אישי, אך מייד לאחר מכן מבין את שאירע באמצעות כישוריו כפילולוג, ולמרות זאת מתייצב לקבלת הפרס.
הלבטים וההחלטות של האב מעניינים אותי פחות, את עיקר תשומת ליבי תפס דווקא הבן. כחלק ממאבקו נגד יו"ר ועדת הפרס, יריבו של אביו, על מנת להעביר את הפרס ממנו אל האב, יוצא במתקפה נגד העמדת ערך האמת מעל כל ערך אחר. ליאור אשכנזי, המשחק את דמותו של הבן, מעלה את הטענה, לפיה העמידה הדקדקנית על האמת המקומית סופה לעיתים שהיא חוטאת לךאמת הגדולה. הוא אף מגדיל וטוען, כי לעיתים רבות העמידה הדקדקנית על האמת היא בסך הכל כיסוי לגאווה, אשר איננה מוכנה להתפשר עם איש ואיננה מסוגלת להבחין במורכבותם של החיים. העימות הזה בין האמיתי ובין הנכון, בין האמת ובין החסד, הוא הציר המרכזי סביבו נסוב הסרט וסביבו נסובות דילמות מוסריות רבות בחיינו.
עם זאת, נדמה כי הסרט איננו מניפסט נגד מידת האמת. במדרש הפותח מוצגות למעשה שתי "אמיתות", אמת אחת שמימית, ואמת שניה אשר "צומחת מארץ". נראה כי האמת שאליה מכוון האב, ומכוונים גם חבריו, היא כעין אמת שמימית, אידיאלית, אך בלתי אפשרית ליישום בחיי המעשה, על פני הארץ. אמת כזו יש לזרוק לארץ ולהצמיח ממנה מחדש אמת "ארצית". טענתו של הבן לפיה "מגיע" לאביו לקבל את פרס ישראל איננה מגובה אולי בהישגים מחקריים יוצאי דופן של האב וסותרת את החלטת השופטים ותקנון הפרס, אולם יש בה את אותה "אמת מארץ" אשר מכירה באופי האנושי, ביצריו ובחולשותיו, ומבינה כי לעיתים החסד, גם הוא מבטא סוג של אמת.
ועוד הערה קטנה בשוליים: בחייאת יוסי, אי אפשר להשאיר אותנו ככה בסוף, לפחות תבטיח איזה סרט המשך, ככה לנטוש אותנו באמצע המתח?