המפגש של בוגרי ישיבת אור עציון, והאירוע המרגש לרגל שלושים וחמש שנים לישיבה, העלה אצל כולנו המון זכרונות נעימים. אבל אני מבקש להתמקד דווקא בזיכרון שעלה בעקבות הנסיעה המשותפת לאירוע, עם הרב שי דאום. זה היה עוד כשהיינו בישיבה הגבוהה בקדומים, והוויכוח בחדר האוכל עסק בנושא המוסיקה והתווים. שי טען בתוקף שהכל פיקציה ואין שום משמעות לתווים. כהוכחה חותכת הוא הפיק מגרונו צליל שנשמע כנביחה – 'בההההההה', ומיד אחריו השאלה המתריסה – "איזה תו זה היה?". יש להודות שנותרתי ללא תשובה, ומאז ועד היום הוא מחזיק בדעתו שאין דבר כזה מוסיקה, ושהמוסיקאים המציאו תיאוריות נבובות, בעיקר כדי להתפרנס. וממש בימים אלה, כשהשאלה שלו שוב מנקרת בראשי, אני רוצה לשתף אתכם בחוויה מוסיקלית מיוחדת שעברתי, עם האלבום הנושא את השם המורכב: 'ההסתכלת היום אל השמים?'.
היצירות הכלולות באלבום הזה נובעות מהכישרון המוסיקלי הנובע של יואל טייב. הוא החל את דרכו המוסיקלית בפאריס, בתור חילוני גמור, שאוהב בעיקר את תחום הג'אז. אחד המאפיינים הבולטים של הג'אז הוא האלתור, ואכן טייב נהנה לאלתר יחד עם נגנים אחרים ידועי שם. לאחר שחזר בתשובה, התקרב לברסלב, התחבר לניגוני החסידים, לשירי חב"ד, אבל לא חדל לחפש את ההזדמנות לאלתר, דבר שלא היה מקובל במוסיקה החסידית של לפני שני עשורים. הוא לא התחבר לנגנים הגויים שאיתם ניגן בצעירותו, ונגנים יהודיים היו שבויים (כך לטעמו לפחות) בכבלי המוסיקה החסידית הקלאסית. השינוי הגדול החל כשעלה לארץ, לפני עשרים שנה. כאן החל לפתח בעצמו מוסיקה מקורית, התחבר לנגנים חוזרים בתשובה, והקים את אנסמבל 'תכלת' – בדיוק בסגנון שעליו חלם. האלבום 'ההסתכלת היום אל השמים' הוא השני שיוצא במסגרת הזו, אבל אפשר להגדירו כאלבום בכורה, בכך שכל הלחנים והעיבודים הם של טייב עצמו.
המוסיקה מאוד נעימה לאוזן, מנוגנת בכלים עדינים, ועם כל הנשמה. האלתורים, שהם נשמת חייו של טייב, משתלבים היטב בהרמוניות הבסיסיות. מדובר במוסיקה נטו, ללא שירה, דבר שוודאי מקל על ההתחברות העמוקה אל המוסיקה, כל אחד באינטרפטציה שלו. אני התייאשתי מלמצוא קשר בין שמות היצירות לבין המוסיקה עצמה, אבל כשאין מילים ואין שירה, כל שם יכול להתקבל. אינני בטוח שאנשי תיאורית הפיקציה המוסיקלית, שהזכרתי לעיל, ימצאו כאן כר נרחב להנאה, אבל כל מי שמוסיקה מדברת אל לבו, בהחלט יתמוגג מדקות ארוכות של נחת