הדיווחים אמש בתקשורת על הפגישה אותה כינס יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, יחד עם מנהיגי המחאה ונציגי ארגונים נוספים, חשפו את עומק התהום הפעורה בין אלו אשר התנסו במו"מ אחד או שניים לבין אלו שזו להם "טבילת האש" הראשונה. מתברר שהדרישות אותן פרסמו מנהיגי המחאה הצעירים, לפיהן הם מוכנים לשבת לשולחן המו"מ רק עם ראש הממשלה נתניהו עצמו, רק בנוכחות מצלמות ומיקרופונים ורק בשקיפות מלאה ושידור חי, לא היו גחמה של רגע. מתברר שאותה חבורה צעירה לא מתכוונת לוותר על הדרישות הללו גם מול הסבריו המלומדים של יו"ר ההסתדרות ונסיונות השכנוע הכנים של יו"ר התאחדות הסטודנטים.
כל מי שמבין את משמעותן של המילים "משא ומתן", כל מי שמעוניין ב"הידברות", כל מי שמוכן באמת לדיון אמיתי ולא מצפה להנפת דגל לבן, מבין שהתנהלות שכזו כרוכה מעצם טיבה בפשרות מסוימות, בנכונות לגמישות וביכולת להגיע להבנות מורכבות. את הסודות הללו יודע כל מי שבילה אי פעם "לילה לבן" בחדר משא ומתן, שניסה להגן אי פעם על אינטרסים של צד לעימות והגיע אי פעם בחייו להישג כזה או אחר. את הדינמיקה הזו מכיר היטב יו"ר ההסתדרות עיני (שאת דעתנו על מעורבותו הבענו בשבוע שעבר, אך לא זה העניין), גם יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי, על אף גילו הצעיר יחסית כבר הבין אותה. מי שכנראה לא הפנים את הדברים, ככל הנראה משום שלא ניגב עדיין את החלב משפתיו, הם דפני ליף וחבריה.
ראש הממשלה הוא אחד משלושת סמלי השלטון בישראל, הוא איננו "סחבק", לא "אחי", ולא "גבר", בשביל כל אחד בארץ למעט הוריו, אחיו, אשתו וילדיו הוא "אדוני ראש הממשלה". אף אחד מיושבי המאהל בשדרות רוטשילד לא לחם עם ביבי בסיירת, לא שכב איתו במארב, ואפילו לא חבש איתו את אותו ספסל לימודים בבית הספר העממי, ועל כן קשה להבין את הגישה ה"פמיליארית" שמאפיינת את גישתם למו"מ אותו הם דורשים מראש הממשלה. כבר לא נאה להם לאותה חבורת צעירים לשבת עם שר האוצר, השר גלעד ארדן והשר גדעון סער גם הם כבר אינם מספיק "חשובים" בשבילם, ועד שראש הממשלה, בכבודו ובעצמו, לא יקוד קידה, ירד "על ארבע", יניף דגל לבן ויענה לדרישותיהם, הם אפילו לא יסכימו לדבר איתו.
זהו ככל הנראה הזמן להזכיר לאותה חבורה עליזה, סטודנטים תל אביבים באמת נחמדים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, כי הגווארדיות העומדות מאחוריהן הן מוגבלות מאוד. חוסר היכולת לאחד שורות, ליצור קואליציות, לתת מקום לשונה ולותיק יותר ולהכיר במגבלות הכוח, יכול אולי, בתסריט מסוים, להביא אותם רחוק, אולם באותה מידה הוא עשוי להביא להשלכתו של מאבקם לפח האשפה של ההיסטוריה. אם המאהל בשדרות רוטשילד לא ימונף למשא ומתן אמיתי עם הממשלה לפני שכל החבר'ה שלהם בורחים לחו"ל במחצית אוגוסט, הילדים חוזרים ללימודים בראשית ספטמבר וההורים קוראים להם לסעודת חג עם פרוץ עונת החגים, ישאר מכל המחאה הזו דף בספר "ואלה שנות" של יובל ה-70 למדינה. מי שלא מעוניין להיות מהדורה נוספת של מחאה עקרה, שישאל את ויקי כנפו איך לא מנהלים מו"מ. דווקא העוצמות הגדולות שאליהן הגיע המאבק הן אלו שצריכות לגרום למוביליו "לעשות חושבים" ולהבין שלא לעולם חוסן. מי שלא יבין את הדברים בזמן יגלה אותו ואת חבריו בעשרה אוהלים נשכחים בשדרה בעוד חודש, וחבל.