שופט בימ"ש לתעבורה בחיפה, שלמה בנג'ו, זיכה מחמת הספק את משה גבריאל אריאלי, מתנדב במשטרת ישראל, בשנות ה-50 לחייו, שהואשם בעבירות נהיגה בקלות ראש, בחוסר זהירות, גרימת נזק לגוף ולרכוש והפרת הוראות מיוחדות לנוהג ברכב ביטחון.
המתנדב הואשם לאחר שנסע בניידת משטרתית ונענה לקריאה לסייע לשוטרים נוכח ארוע אלים בו הותקפו, איבד שליטה על הרכב גרם לתאונה ולנזק לרכוש ולפגיעה בנוסע שעמו.
השופט קבע כי הצרוף של מהמורה בכביש ונהיגה במהירות מופרזת גרמו לתאונה וכי בנסיבות הייתה לנאשם הצדקה חוקית ומוסרית לחרוג מהמהירות המותרת במקום וזו הייתה מידתית ומצויה במתחם הסבירות ומשכך אין הצדקה להטלת אחריות פלילית למעשיו.
כתוצאה מהתאונה נחבל המתנדב שישב לצידו של הנאשם ונדרש לטיפול רפואי. כמו כן נגרם נזק לניידת. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום וטען שאינו אחראי לגרימתה של התאונה.
השופט בנג'ו ציין כי אין מחלוקת על כך שבכביש מצוייה מהמורה ברוחב של כמטר ושהתאונה אירעה מיד לאחר שהנאשם נכנס עם הניידת לתוכה. אין גם מחלוקת שנסע במהירות גבוהה מעבר למהירות המקסימאלית המותרת במקום. עוד הבהיר כי אין ספק שהצטרפותם של המהירות המופרזת והמהמורה בכביש, הובילו להתרחשות התאונה אלא שהשאלה היא האם המהירות המופרזת היא זו שהייתה הגורם הבלעדי לתאונה, או שמא הייתה זו המהמורה אשר גרמה לנאשם לאבד את השליטה ברכב והובילה להתרחשותה.
השופט קבע כממצא עובדתי כי ניסוי הבוחן המשטרתי , שבוצע ועליו הסתמכה המאשימה -אינו ממצה ולא יכול לשלול את טווח התרחישים האפשריים שינבעו כתוצאה מנסיעה של רכב במהירות גבוהה על פני המהמורה ולכן לא יוכל לסמוך על הניסוי ככזה שבכוחו לקבוע מעל לכל ספק סביר כי רק בשל המהירות הגבוהה בה נסע, נגרמה התאונה ובה בעת לשלול לחלוטין את טענת הנאשם ביחס להשפעתה של המהמורה בכביש כ'גורם זר מתערב' לגרימתה, וכגורם שהיה לו חלק עיקרי ממשי בהתרחשותה.
השופט הבהיר כי הליקויים בניסוי, מקימים יותר מספק סביר ביחס למסקנותיו של הבוחן המשטרתי ופוגמים משמעותית במשקל שיש לייחס לעדותו ולכך מצטרפים ערכו הראייתי של הניסוי שערך, ויכולתו המקצועית להניח מסד נתונים ומערך מסקנות אמינות, שניתן יהיה לחלץ מהן מסקנות בדבר אחריות פלילית לנאשם.
עוד ציין השופט בנג'ו כי משקיבל הנאשם את הקריאה לעזרה הוא היה על כביש 4. מותר היה לו, עפ"י החוק, לחרוג מהמהירות החוקית המותרת במקום, נוכח קיומו של אירוע אלים, והוראת מפקדו להגיש עזרה וסיוע לעמיתיו השוטרים שהותקפו. העילה לחרוג מכללי התעבורה בנסיבות אלה, לא רק שהיא מעוגנת בתקנות התעבורה, היא אף נכונה מההיבט המוסרי והערכי. חובת ההצלה והגשת העזרה שזורה במורשת ישראל מקדמת דנא. קיים צו מוסרי לא כתוב שאין מפקירים עמית במערכה, ואין מפקירים את הזולת לגורלו. כך הדבר בצבא, במשטרה, וכך הדבר בחיי היום-יום. אדם, כל אדם, מְצוּוה לא להיות אדיש לכאב והסבל של זולתו. חובה עליו לחוש מיד לעזרתו. צו מוסרי זה שורשיו נטועים עמוק במורשת ישראל, והוא קיבל ביטוי נורמטיבי בספר החוקים באופנים שונים .
לפיכך, הייתה הצדקה חוקית ומוסרית לנאשם לחרוג מהמהירות המותרת במקום. אך עם זאת, על חריגה זו להיות מידתית. היה על הנאשם לנסוע במהירות שתהיה תואמת לתנאי הדרך ולא מנותקת מתנאים אלה. בחינת הסיבה שבגינה הוזעק לסייע לעמיתיו, המהירות בה נסע בציר תנועה זה, העובדה שמדובר בשעת לילה מאוחרת כשהתנועה דלילה מאוד, וכשהנאשם הקפיד להפעיל סירנה ואורות כחולים מהבהבים, והעובדה שממילא הוא לא יכול היה להבחין במהמורה ,כל אלה מלמדים, כי החריגה מהמהירות הייתה מידתית ומצויה במתחם הסבירות, אם כי בצד העליון שלו, אך עדיין לא חרגה הימנו באופן המצדיק הטלת אחריות פלילית למעשיו.