מיכל פרץ, שאיבדה את חברתה הטובה רותי פוגל, שנרצחה עם בעלה ושלושת ילדיה באיתמר, יצרה סדרת סיפורים על רותי, אישיותה ואמונתה. הסיפורים שנאספו מחברותיה הטובות שוזרים את סיפור חייה של רותי החל מתקופת הילדות המשותפת, הנערות, רותי כרעיה וכאמא ועוד. סיפור רביעי בסדרה מוגש לכן הגולשות וגם לכם הגולשים.
סיפורה של שלומית (שם בדוי)
"מבצע רותי"
"שלומית, חייבים ללכת, חיכינו מספיק", תמי משכה אותי בשרוול.
"בואי נחכה לה עוד חמש דקות, ואם היא לא תגיע, אז נלך", עניתי לה ולבנות שעמדו לצידי.
רותי תמיד מגיעה בזמן. כל שבת היא הולכת ברגל משכונת ארנונה לקריית משה, כדי להשתתף בפעילות בסניף גב"ש. למרות שכבר הרבה שנים היא לא גרה עם משפחתה בשכונה.
זה הפך לנוהל קבוע, שבת אחר-הצהריים, בשעה ארבע וחצי, בפינת הפלאפל והפיצרייה, אנחנו מגיעות ומחכות לה. אהובה, אמונה, מירב ואני.
"טוב אנחנו מתחילות להתקדם, בטח רונית כבר התחילה את הפעולה..", אמונה ואהובה מתחילות לפסוע לעברו השני של הרחוב.
"הנה היא! אתן רואות? היא רצה! ידעתי שהיא תגיע", התקדמתי במהירות לקראתה ועוד מרחוק הבחנתי בפניה האדומות.
"סליחה שאיחרתי", רותי נעמדה מולנו מתנשפת, "אל תשאלו מה היה", היא פתחה את הבקבוק שבידה ולגמה כמעט את כולו.
"מה קרה?", עמדנו מולה סקרניות.
"אתמול בלילה..", היא ניסתה להסדיר נשימתה, "הגיעו..נחתו בארץ..זאת אומרת...מה, לא שמעתן?".
"מה??", שאלנו פה אחד.
"הייתה עליה רצינית מאתיופיה", היא אמרה סוף סוף., "נחתו בשדה התעופה כמה מטוסי ג'מבו עם המון המון המון עולים חדשים".
"ואיך זה קשור אליך בדיוק?".
"הביאו קבוצה ענקית מתוכם למלון 'דיפלומט' שמול הבית שלנו", היא דיברה מהר, "היום בבוקר באו לקרוא לאבא שלי שיגיע לשם, למלון, לעזור להם, לברך אותם, להיות איתם.. אנחנו גם קפצנו לשם היום בצהריים, ו..".
"טוב רותי, אני מציעה שאת המשך ההתרחשות תספרי לנו תוך כדי הליכה נמרצת לסניף, שנראה את הפרצוף שלנו, לפחות בסוף הפעולה..", אמונה קטעה אותה, "יאללה בואו כבר!".
"ברוכות הבאות!", גבותיה של רונית התרוממו בפליאה, "נחמד שהגעתן..עכשיו... ולכל הבנות, נפגש ביום שלישי, יאללה שבת שלום"..
"רגע רונית", רותי נכנסה בזריזות והתיישבה לידה, "יש לי משהו לספר לכולן".
"כן רותי, מה?", רונית חייכה אליה, לבת השבט היחידה שגרה בצידה השני של העיר ולמרות הכל מגיעה בדבקות לכל הפעולות שלה, ואולי בעצם, זה לא קשור אליה כלל...היא העבירה מבטה בין החניכות שלה וידעה עד כמה כל אחת ואחת מהן קשורה לרותי.
"השבת היה מבצע של עליית יהודי אתיופיה, וקבוצה גדולה הגיעה למלון ליד הבית שלי, חשבתי שאולי זה יהיה נחמד, אם נקפוץ לשם הערב, נעשה להם איזו קבלת פנים..", היא עצרה ושלחה מבט לעברנו.
מיד בצאת השבת, אחרי ההבדלה ששמענו בסניף, רצנו הביתה לקחת כסף, ונסענו כל השבט באוטובוס לכיוון המלון. ברגע שירדנו בתחנה, הלכנו כולנו, כולל רונית המדריכה, לכיוון המלון.
עוד בתחילת הרחוב עמדו המוני אנשים והקיפו את שטחו של המלון, צלמי טלוויזיה ועיתונאים צילמו את ההמון המגיע לקבל את פני העולים הרבים לשלום, קולות שירה ומחיאות כפיים נשמעו בערבוביה.
"ניכנס?", צעקתי לתוך אוזנה של רותי.
"ברור! בואו, נידחף מכאן!", היא אחזה בידי ופילסה לכולנו דרך בין ההמון הרב, עד שהצלחנו להידחק דרך הכניסה ללובי ההומה אדם.
באולם הרחב שקיבל את פנינו שרתה צפיפות רבה ומצלמות וכמות עצומה של עולים חדשים, לבושים במעין חלוקים, לבנים, וצבעוניים. נשים, גברים, זקנים, ילדים ותינוקות, חלקם ישבו מצונפים ומכונסים אל תוך ספות המלון, נראו מותשים ועייפים, ילדים התרוצצו בין כל המבקרים, צחוקם נשמע מידי פעם בחלל האוויר, ומעל הכל, העיניים.
העיניים של כל העולים, שסקרו את המתרחש. זוגות זוגות של עיניים מבוישות, סקרניות, מפוחדות, מבוהלות, מכמות האנשים הנרגשים שהגיעו כדי לפגוש בהם, לומר להם ברוכים הבאים, לתת להם חיבוק, להציע להם עזרה, ללחוץ להם יד חמה ולומר להם- כמה טוב ששבתם הביתה.
שעה ארוכה עמדנו נפעמות מגודל המעמד. מידי פעם נדחפנו פנימה, ע"י חבורה נוספת של חבר'ה סקרנים ונלהבים, עד שלבסוף שירה אדירה שבקעה מבחוץ הוציאה אותנו לרוח הירושלמית הקרירה. המוני בני נוער שהגיעו במהלך השבת, עם חולצת תנועה, סחפו רבים אחריהם למעגל ריקודים, כשיחד איתם כולם שרים: "הבאנו שלום עליכם" וכמה מהם צירפו למעגלים את העולים החדשים, גברים מכל הגילאים, נוער וילדים קטנים, נבוכים ונרגשים גם הם. כמה מהמבוגרים אף נישאו על הכתפיים, בעוד נשותיהם עומדות לידינו, ומתוך המבט העייף בעיניהן מבצבצות דמעות של התרגשות.
"איה!", צרחה נפלטה מגרוני כשצלם עם מצלמת וידיאו עצומה דרך עליי בדרכו לתעד את האירוע.
"סליחה", הוא מלמל והמשיך להידחף במהירות בין כולם, ורץ לסקר חבר כנסת שהגיע למקום.
"וואו, זה היה ממש מרגש!", שעה אחרי, התהלכנו לאיטנו לכיוון תחנת האוטובוס, מנסות לעכל את האירוע ההיסטורי אליו נקלענו.
"תודה, רותי", אמרה מירב.
"מה תודה? עוד לא התחלנו כלום!", רותי ענתה במהירות.
"לא התחלנו מה?" לא הבנתי.
"חייבים לעזור להם! ראיתם איזה בלגן הולך שם? הם בטח צריכים עזרה עם הילדים, אוכל, בגדים, משחקים..הם נראים אבודים, מבוהלים לגמרי!", היא אמרה.
למחרת בבוקר, עוד לפני שהתחילה התפילה, הבחנתי במחנכת וברותי עומדות בפינת הכיתה ומדברות ביניהן. ניסיתי לשמוע במה מדובר, ולפני שהצלחתי לחבר קטעי מילים, ראיתי את המורה מהנהנת לעברה של רותי, וזו יצאה במהירות מהכיתה.
"בוקר טוב בנות", המחנכת כחכחה בגרונה, "בוודאי שמעתן בחדשות שבמהלך השבת האחרונה התקיים מבצע של עליית יהודים מאתיופיה, מבצע נוסף. כולן וודאי זוכרות את מבצע משה, בו עלו עשרות אלפי יהודים מאתיופיה, וב"ה כעת זכינו לקיבוץ גלויות נוסף". היא השתתקה לרגע והמשיכה.
"ובכן, הועלתה כאן יוזמה ברוכה של רותי שלנו, להתנדבות במהלך התקופה הקרובה עם העולים, שכידוע לפחות בשלב הראשוני של תהליך הקליטה זקוקים לסיוע רב".
"רותי כעת מדברת עם שאר מחנכות השכבה, ואחרי התפילה נראה איך אפשר ל..". דלת הכיתה שנפתחה במהירות קטעה את דיבורה.
"המורה", רותי נכנסה מתנשפת, "דיברתי עם המחנכות וכולן מסכימות, צריך רק לבנות איזה מערך של התנדבות, חלוקת לפי כיתות, ימים, ו..".
"מצוין רותי, יישר כח, רק בואו נתחיל קודם בתפילה".
"אבל המורה!".
"רותי..אל תדאגי, נקדיש לזה את כל השיעור הראשון, בסדר?".
"באמת?", עיניה של רותי נצצו, וגם עינינו שלנו הופנו כולן לעברה בהתרגשות. יש! תודה! שיעור חופשי! כלומר..לא לומדים שעה ראשונה! תודה!
באותו שבוע החל לפעול מערך התנדבותי של בנות השכבה בניצוחה של רותי, שיחד עם כמה בנות שנרתמו לעזרתה, השכבה חולקה לקבוצות, לפי ימים, שעות התנדבות ותחום הפעילות.
"אני מעבירה כאן דף בין כולן", רותי הסבירה לנו למחרת בקולה הסמכותי, "בו כל אחת כותבת מה תחום ההתנדבות המועדף עליה: הפעלת הילדים הקטנים, עזרה לנשים והסבר בעניינים השוטפים, מיון וסידור כמויות הבגדים והצעצועים המגיעים בהמוניהם למלון מידי יום, לימוד עברית קלה לנוער.. ואני משאירה עמודה ריקה לרעיונות שלכן". המחנכת נתנה לרותי את רשות הדיבור, וגם את מקומה, גם בשעה הראשונה בבוקר למחרת, ובנות הכיתה נסחפו אף הן בהתלהבות של בת אחת, לעזרה לעולים.
בתום אותו שבוע, בשיעור האחרון של יום שישי, שיבחה המורה את כל המתנדבות, הודתה לרותי על היוזמה הברוכה, ואיחלה לכולנו שבת מנוחה.
"איזה מנוחה?", רותי הסתובבה אחורה לשולחן המשותף שלי ושל תמי, "תגידו, נראה לך שרונית תסכים להעביר את הפעולה השבת אצלי בבית, ואחריה נלך כל השבט לאכול סעודה שלישית עם העולים במלון?".