מוסיק היה בן 6 כאשר נאצים אספו את כל תושבי העיירה שלו, מגדול ועד קטן, והובילו אותם, מבוהלים עד מוות, באיומי רובים, כלבים, מכות וצעקות למקום בלתי ידוע. הם הלכו כמעט בריצה, ומי שנפל מיד נורה בראשו.
- מוסיק, - לחש לו אבא תוך כדי ריצה - אחרי הפניה, איפה שהעץ הישן, אתה יודע, אני אדחוף אותך ואז מיד רוץ ליער ואל תסתכל אחורה. רוץ בכל הכוח. הבנת אותי?
- כן, - לחש מוסיק.
הם התקרבו לפניה והוא הביט באמו. עיניה נפערו עד שתפסו את כל הפנים, קווצות שיער פרועות בצבצו מתחת למטפחת. היא הצמידה את אחותו הקטנה כל כך חזק לחזה שלה, עד שהיה נראה כאילו התינוקת נדבקה אליה ונהייתה לחלק ממנה. ככה הוא זכר אותה אחר-כך לכל החיים. הוא לא ראה אותה יותר וגם לא נשארה לו תמונה. שום תמונה: לא של אמא, לא של אבא, לא של אחים ואחיות, לא של סבים וסבתות.
ואז, פתאום, אביו דחף אותו במרפק. הוא שמע צעקות, אך לא הסתובב לאחור אלא קפץ מאחורי העץ ורץ בכל מאודו ליער. הוא שמע את נביחות הכלבים, יריות, צעקות וצרחות, אבל לא הסתובב כמצוות אביו. הוא רץ ורץ.
אט אט כל הרעשים נעלמו רחוק מאחוריו, אך הוא שמע שמישהו רץ אחריו.
כוחותיו התחילו לעזוב אותו, ריצתו הואטה, עד שנפל וחשב: "יהיה אשר יהיה". כנראה, התעלף. וכאשר נשמתו חזרה לגופו הוא ראה להפתעתו את אחיו הקטן. הוא תמיד היה מתלווה אליו – וגם עכשיו, כשראה, את אחיו הרץ – התלווה אליו.
כך הם נשארו לבד בתוך המלחמה, לבד, ילדים קטנים. איך הם שרדו ונשארו בחיים זה סיפור אחר, סיפור ארוך. שם, ביער, מוסיק נהיה לראש המשפחה. הוא שמר על אחיו הקטן, חפר לו בור להסתתר, האכיל אותו, שמר עליו באלפי דרכים יצירתיות ודאג לו לאורך כל המלחמה.
הוא דאג לו גם בתום המלחמה, במחנה של הצלב האדום.
הוא דאג לו אחר-כך גם בארץ,ודאג למשפחתו אחרי שאחיו נפטר מסרטן.
עם עלייתו ארצה, התחתן עם בחורה שהיתה ניצולת שואה גם היא, יחידה שנשארה בנס מכל המשפחה. צילה קראו לה. הוא דאג לה, נתן לה בטחון והחזיר את החיוך על פניה. נולדו להם ילדים ואחר-כך גם נכדים.
מוסיק תמיד היה ראש השבט. עליו סמכו. הוא דאג לכולם. הוא תמיד החליט. כל השבט נשען עליו.
ואז זה הגיע. אחרי שהוא שרד את השואה ואת כל מלחמות ישראל, מחלת הסכרת ניצחה אותו והוא איבד את שתי רגליו.
צילה, אישתו התקשרה אלי חסרת אונים וממרת בבכי. הוא השתחרר מבית החולים וצורח מכאבים ברגליים שכבר אין לו. נתנו לו כדורים, אבל הם לא עזרו והוא זרק אותם בכל כוחו. לא רוצה כדורים יותר. אבל כואב לו. מה לעשות? אמרו לה, שעזרתי למישהו עם כאבים כאלה. אולי אני יכולה לעזור גם לו?
- כן, - אמרתי. זאת תופעה מוכרת. מה שקורה לבעלך נקרא כאבי פנטום, ואני באמת עזרתי לכמה אנשים עם כאבים כאלה. אבל צריך כמה טיפולים. אחרי פעם אחת יכולה להיות רק הקלה או נסיגה זמנית בכאבים. אחר-כך הם יחזרו, לכן צריך לעשות כמה.
- בסדר, בסדר,- היא אמרה מהר, - אבל תעשי, בבקשה,. מתי תוכלי להגיע? הוא צורח מכאבים כל הזמן. את יכולה עכשיו? אני אגיד לבת שלי, היא תביא אותך באוטו.
- ברגע זה אני לא יכולה, אני עכשיו בקליניקה, אני מסיימת היום ב-9 ואז אוכל לבוא. תחזיקי מעמד עד אז?
- כן, כן, - היא אמרה, וקולה היה מלא דמעות. – את חושבת שזה יעזור?
- אני לא יודעת, צילה. אני אשתדל.
- טוב, אז תתקשרי, כן?
- בלי נדר.
- למה בלי נדר, את תבואי?
- בלי נדר אני אבוא. אל תדאגי.
אחרי המטופל האחרון התקשרתי לצילה.
- מה שלומכם?
- אוי. הוא צורח. אני לא יודעת מה כבר לעשות. – היא בכתה. – הוא צורח. הוא לא ישן. לא אוכל. עשיתי לו מרק מרבע עוף. הוא לא אכל. אני אמרתי לו: "מוסיק, לא טעים לך?" הוא אמר לי: "צילה, קחי את המרק. הרגליים כל-כך כואבות לי. קחי את המרק ותשימי לי משהו מתחת לרגליים. אני חושב שאם הם יהיו למעלה, יכאב לי פחות." – והיא התחילה לבכות בקול. – איך אני אשים לו מתחת לרגליים? אין לו כבר רגליים...
- צילה, את רוצה שאני אבוא עכשיו ואנסה לעזור? אני סיימתי בקליניקה.
- כן, כן, תבואי. אני אגיד לבן שלי שיביא אותך, בסדר? את יכולה לחכות קצת?
- בן? אמרת, בת?
- כן, אבל עכשיו מאוחר, הבת שלי לא יכולה, הבן שלי יביא אותך. רק אל תלכי, בסדר?
- אל תדאגי, אני אחכה לו, - אמרתי וסגרתי את הטלפון שומעת את קולה נחנק מהדמעות.
בנו של מוסיק הגיע מהר מאד. הוא נראה מותש, מדוכא וחסר אונים. הו נסע במהירות מופרזת, כאילו חשב שאם נגיע דקה או שתיים מהר יותר זה יכול לעזור. הוא לא פתח את הפה כל הדרך, רק כשהרמזור לפנינו השתנה לאדום, דפק על ההגה באגרוף וקילל את הרמזור.
כשפגשתי את מוסיק לראשונה, ראיתי לפני אדם שבור ומותש מכאבים.
אחרי טיפול הראשון כאבים נסוגו, והוא נרדם.
- מניסיוני הכאבים עוד יחזרו, כך שתלכי לישון גם את, - יעצתי לצילה.
- מחר? מתי את יכולה לבוא מחר?
- יש לי הפסקה בשתיים. ואם זה לא נוח לך, אז רק בלילה. מחר אני מסיימת באחד-עשרה בלילה. אבל אולי זה דוקא טוב, כי ככה הוא ישן מחר? מה את אומרת?
- אני צריכה לדבר עם הילדים, מי יביא אותך. אבל את בטוח תבואי?
- בלי נדר, אני אבוא, רק תתקשרי אלי מחר בבוקר ותגידי מתי, בסדר?
- כן, כן, בטח, בטח.
- ועכשיו אני באמת ממליצה לך לישון. ואת יודעת מה, אני רוצה להכין לכם, לכל בני המשפחה טיפות.
- איזה טיפות? למה טיפות?
- כדי לעבור את התקופה בשלום. הכול עוד יסתדר, אבל בינתיים אתם נמצאים בתקופה מאד קשה. הטיפות שלי יכולות מאד לעזור לכם. כולכם צריכים המון כוח.
כך התחלתי לטפל במוסיק ובמשפחתו.
הם היו אנשים טובי לב, משפחה אוהבת ומלוכדת. מוסיק היה גרעין המשפחה הזאת וכשהוא נשבר, כולם היו מבולבלים מאד.
כאבי הפנטום שלו נסוגו מהר למדי, וגם בני המשפחה הסתגלו לחיים חדשים יחסית מהר.
אבל מוסיק – מוסיק שקע בדיכאון.
לא היה לו תיאבון. הוא ישב כל היום בכסא הגלגלים שלו ולא עשה מאומה, לא דיבר עם אף אחד, ורק פרץ בבכי, כשחשב שלא רואים אותו.
צילה בכתה גם היא. היא לא היתה מסוגלת לראות את בעלה האהוב במצב כזה.
שניהם לא ישנו בלילה: הוא – מרוב מחשבות, והיא – בגלל שהוא לא ישן.
- אף פעם לא ישנתי בלעדיו, - היא אמרה.
למוסיק שלחו פסיכיאטר הביתה – הוא זרק אותו מהבית בצעקות. משהו קרה לו. הוא אף פעם לא צעק על אנשים. הוא אדם אחר. היא לא מזהה אותו יותר. הוא לא ישן, לא אוכל, לא מדבר... מה יהיה? מה לעשות? וגם הכול עכשיו נפל עליה. חשבונות, קניות, הכול. תמיד הוא היה זה שמטפל בכול. "אוי", - יבבה בין הדמעות, - "אוי..."
כן, הוא נהייה אדם אחר. אדם בלי רגליים. תמיד הכול נשען עליו. תמיד. עוד מאז שהוא, בהיותו בן שש מצא את אחיו הקטן לצידו ביער. ומה עכשיו? עכשיו הוא לא יכול לקום לבד מהמיטה. הוא לא יכול לבד ללכת לשירותים. אשתו מגלחת אותו. מה הוא שווה עכשיו? למה הוא לא מת אז, שם, ביער. יחד עם כולם...
אני מאד רציתי לעזור להם. ניסיתי הכול. אבל נגד הדיכאון שלו, לא עזר שום דבר.
- אולי עכשיו, כשהוא רואה ששום דבר אחר לא עוזר, הוא בכל זאת יסכים לעזרה פסיכיאטרית? – שאלתי בזהירות.
- לא, - בכתה צילה ונענעה את הראש בשלילה. אל תזכירי לו פסיכיאטר. הוא מתחיל כל-כך לצעוק... מאיפה הכוחות....
- אולי תקחו איזה כלב? או חתול?
היא הסתכלה עלי, כאילו נחתתי מהירח.
- חתול? על מה את מדברת? איזה חתול?
- איזושהי חיית מחמד. את יודעת, אני קראתי מאמרים מדעיים שאומרים שזה מאד עוזר. ויש כבר בתי חולים פסיכיאטריים...
צילה פרצה בבכי.
- על מה את מדברת?! את לא רואה מה שקורה פה? חסר לי פה רק חתול! תפסיקי! עד עכשיו כיבדתי אותך מאד, אבל עכשיו את מדברת שטויות!
- בסדר. רק הצעתי. תחשבי על זה. אף פעם לא היו לכם לא כלבים ולא חתולים ולכן רעיון הזה לא נשמע לך. אבל אולי במחשבה שנייה? זה עזר להרבה אנשים. אולי זה יעזור גם לבעלך? אתם יכולים לקחת איזה כלב מבוגר, שכבר לא משתולל ולא עושה צרות. אתם יכולים לקחת איזה כלב או חתול מצער בעלי חיים וככה גם תצילו לו את החיים....
- תפסיקי! – היא כבר כעסה. – אמרתי לך שתפסיקי! עדיף שתחשבי, איזה טיפול עוד לא ניסית. משהו חייב לעזור לו.
- צילה, אני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות. ניסיתי כבר הכול.
- אז תחשבי על משהו עוד. אני לא יכולה יותר...
- בסדר, - אמרתי ולא חזרתי לנושא יותר.
גם אף אחד מהמשפחה לא דיבר יותר על כלבים וחתולים. רק הבן של מוסיק כשהחזיר אותי באותו ערב הביתה שאל כשעצרנו ברמזור:
- זה נכון, שהמלצת לאמא לקחת חיה הביתה?
- כן, - אמרתי. - אני חושבת שזה יכול לעזור.
הוא לא אמר דבר ורק נענע את הראש בשלילה. וכשהאור שוב התחלף לירוק, הוא הניע את האוטו ואמר:
- לא ילך. הם אף פעם לא אהבו שום דבר כזה.
"א מענטש טראכט, און גוט לאכט" – האדם מתכנן ואלוקים צוחק. אני אוהבת את הפתגם הזה. שוב ושוב הוא מוכיח את עצמו. מי אנחנו? מה כבר אנחנו יודעים? ..
הבת של מוסיק גרה מעבר לרחוב. בקומה מתחתיה התגוררה אישה מבוגרת ובודדה. ביתה היתה גרה בעיר אחרת. כשהאישה התאלמנה, בתה קנתה לה כלב תחש כדי שאמה לא תחוש בודדה. משחלפו שנתיים, פתאום האישה נפטרה. הבת שלה הגיעה, קברה את אמא, סגרה את הדירה – ונסעה. והכלב נשאר בחדר המדרגות.
הוא בכה כל היום וכל הלילה ולא נתן לדיירים לישון. כמה מהם אף יצאו מדירותיהם לחדר המדרגות. אחד ניסה להבריח את הכלב. אחד אמר שיהרוג אותו. אחר אמר שכבר מחר ידווח לעירייה וידרוש שיקחו את הכלב...
גם ביתו של מוסיק יצאה מהדירה. היא רחמה על הכלב, התיישבה ישיבה שפופה לצידו וליטפה אותו.
- מסכן, - היא לחשה. – מסכן.
כל המתח והצער שהצטברו בנפשה פרצו חוצה, ודמעות זלגו על לחייה. כלב השתתק והתחיל ללקק לה את הלחיים.
- אולי הוא רוצה לשתות? – ניחשה אחת הדיירות. – מה נעשה איתו?
מישהו הביא לו מים, והכלב שתה בשקיקה ונשכב בשקט על השטיחון ליד הדלת ששנתיים היתה דלת ביתו.
- טוב, נראה, שהוא פשוט רצה לשתות, - קבעה הדיירת המרוצה.
- נלך כבר לישון, מחר נתקשר לעירייה, - אמר את בעלה, וכל הדיירים התפזרו לדירותיהם.
בבוקר בתו של מוסיק פתחה את הדלת ומצאה את הכלב על שטיחון דירתה. הוא קם לקראתה, הסתכל עמוק לתוך עיניה וקשקש בזנבו.
- אוי, - היא אמרה. – מה אתה עושה פה? לך, לך, שמעת? הפסיכי הזה מלמעלה רוצה להרוג אותך. מה אתה חושב? הוא יכול.
והיא מיהרה לבית הוריה: אחרי הטרגדיה שקרתה לאבא היא נהגה בכל בוקר לפני העבודה לבקר את אמא, כדי שתדע, שהיא לא לבד במערכה. כשהיא יצאה מדירת הוריה, כלב התחש ישב על השטיחון.
- אוי, - היא אמרה ורצה לעבודה.
- מה זה? – שאלה אמה.
- אוי, אמא, אני אספר לך בטלפון, אני ממהרת, - היא ענתה ומיהרה לחניה.
אמה הסתכלה בזהירות על הכלב:
- רק כלב חסר לי פה, - היא אמרה. – רק כלב.
הוא קשקש בזנבו. היא רצתה להבריח אותו, אבל פחדה וגם לא ידעה איך לעשות את זה. אז היא פשוט סגרה את הדלת. במשך כל היום היא הציצה מידי פעם בחריץ של הדלת. הכלב היה שם. היא גם שמעה בטלפון את סיפורו של הכלב ומסרה אותו לבעלה.
- והפסיכי הזה מהבניין שלהם רוצה להרוג אותו! אתה שומע? אני גם לא אוהבת כלבים. איך אפשר לאהוב כלבים? בעיירה שלנו היה שויחט. את הבן שלו, רובן, כלבים קרעו לחלקים... אני גם לא אוהבת. אבל להרוג? להרוג כמו נאצים ... – היא הוסיפה ואחרי שתיקה ממושכת שאלה:
- מה נעשה? איך נבריח אותו? – מוסיק לא ענה. היא נזכרה, שעכשיו היא זו שצריכה להחליט ופרצה בבכי.
כשבנה של מוסיק הגיע אחרי העבודה הכלב קם מהשטיחון לקראתו וקשקש בזנב. הבן הזיז אותו ברגל ונכנס לדירה.
כשהוא יצא, הכלב עדיין היה שם.
- אמא, אבא אכל היום משהו?
- לא, - היא ענתה מיואשת.
- נתת משהו לכלב?
- מה? לכלב? מה פתאום?
- אז מה, הוא לא אכל כל היום?
- אני לא יודעת...
- מה עם המרק של אבא? מישהו אכל אותו?
- לא, עומד על השיש. גם לי אין תאבון. תמיד אכלתי יחד עם אבא... – והיא פרצה בבכי...
זמן קצר אחרי זה כלב ישן על השטיחון ליד הדלת ולצידו עמדה קערה – ריקה,אבל עדיין מדיפה ארומה של מרק רבע עוף.
כשביתו של מוסיק הגיעה לביקור הבוקר לפני העבודה, הכלב הסתנן בין רגליה אל תוך הדירה.
- לאן?! לאן?! – צעקה צילה.
הכלב רץ הישר לכיסא הגלגלים והסתתר מתחת לשמיכת הלילה שכיסתה רגליים שלא היו.
בדרך הוא עבר מעל הספה והפיל ממנה כריות.
- בנדיט! – צעקה צילה, - רק זה חסר לנו!
- עזבי אותו, - פתאום אמר מוסיק. וצילה שמע את הטונים שכבר התחילה לשכוח.
כמה חודשים אחרי זה ביתו של מוסיק התקשרה אלי. היא סיפרה שאבא בסדר: הוא שוב מנהל את הבית ואת המשפחה, נוסע לקניות בכיסא הגלגלים שלו, משחק עם הנכדים וקורא להם סיפורים, פעמיים ביום יוצא לטייל עם הכלב ויותר מכל דבר אחר אוהב לראות איך הנכדים משחקים עם הכלב. הוא אוכל טוב וישן היטב, ואם הוא מתעורר, אז רק כדי לבדוק שהכלב ישן לידו. הכלב תמיד ישן רק במקום אחד: שם, איפה שהיו פעם רגליו של מוסיק.
* * *
- הכלב הזה עשה לנו ממש ניסים, - היא הוסיפה. – את יודעת, אני לא מאמינה באלוקים, אבל לפעמים אני חושבת, שאלוקים שלח לנו אותו.
- אז הכול בסדר?
- כן, רק אמא נורא מקנאת בכלב, - היא צחקה. – סתם, - היא הוסיפה. אחרי שהוא מלקק לה את הפנים היא שוכחת את כל הקנאה. בחיים לא הייתי חושבת, שאמא שלי מסוגלת להסכים לכלב! טוב, תקשיבי, אבא ביקש שתבקרי אותו, אם את יכולה. בסדר? אני יכולה להקפיץ אותך אליו, מתי שנוח לך.
פגשתי את מוסיק ליד הבניין.
מוסיק ישב על כיסא הגלגלים שלו עם שקיות של קניות מהמכולת. הוא התווכח עם מישהו בקשר למתנחלים. עיניו בהקו. כשהתקרבתי אליו, הוא הבטיח לבר-שיחו:
- אילו לא הייתי על כיסא גלגלים, עכשיו היית מקבל ממני אגרוף!
פתאום הוא ראה אותי וחייך:
- יעל! איזה יופי שבאת! אנחנו חוזרים מהמכולת ופגשנו אותו, את רואה. האיש לא יודע, מה הוא מדבר .. לא משנה! טוב שבאת. תשמעי, אני רוצה שתכיני איזה טיפות לבנדיט. בואי, אני אסביר לך.– הוא משך ברצועת הכלב, - בנדיט! חוזרים הביתה!
אז שמתי לב שלידית כיסא הגלגלים קשורה רצועה ובקצה השני היה... כלב תחש.
- קוראים לו בנדיט? – התפלאתי.
- כן. היה לו שם אחר. קראו לו מייק או משהו כזה, אבל אשתי אמרה, שהוא פשוט בנדיט, וככה זה נשאר. אני לא מתווכח עם אשתי. את יודעת: שלום בית זה הדבר הכי חשוב...ד"ר יעל טוקצ'ינסקי, אבחון וטיפול בנטורופתיה, הומאופתיה, דיקור, פרחי באך, צמחי מרפא, טיפולים אנרגטים. מסייעת לטיפול בבעיות וסוגיות שונות הקשורות בפיריון הריון ולידה. http://www.yaelclinic.co.il