סטיבן נייפה וג'ורג'י וייט-סמית טוענים כי בניגוד לאמונה הרווחת, הרבה יותר סביר להניח כי ואן גוך נורה בטעות על ידי שני נערים שהכיר. ואן גוך ידע כי שניהם שיכורים, הם אוהבים לשחק במשחקי בוקרים ויש ברשותם שני אקדחים שאינם תקינים.
מחברי הספר הגיעו למסקנתם זו לאחר 10 שנות מחקר עם למעלה מ-20 מתרגמים וחוקרים שסייעו להם בעבודתם.
מוזיאון ואן גוך באמסטרדם טען כי ההודעה היא "דרמטית ומעוררת מחשבה", ופרסמו הצהרה על כך שעדיין נותרו שאלות רבות בלתי פתורות "ולכן עדיין מוקדם מידי לשלול התאבדות". הם הסבירו כי הטענה החדשה תתרום לדיון בנושא.
ואן גוך מת בשנת 1890 בצרפת, בעודו בן 37. הוא התגורר בפונדק, ממנו יצא לצייר בשדות חיטה סמוכים. עד כה היה ידוע כי הוא ירה בעצמו בשדה חיטה, לפני שחזר לפונדק- ושם מת, אך מחברי הספר טוענים כי היה ידוע לאורך השנים כי ואן גוך מעולם לא נכנס לשדה החיטה במטרה לירות בעצמו. בספר הם כתבו כי ואן גוך ניסה להגן על שני הנערים שירו בו- ולקח את האחריות על עצמו. הם הוסיפו כי כבר בשנות ה-30' חוקרי היסטוריה של האומנות מצאו הוכחות המתאימות לכך.
הכותבים טוענים כי מותו של ואן גוך נעשה כמחוות אהבה לאחיו, עליו הוא נפל לנטל. תיאו, אחיו, כילכל אותו מכיוון שבאותו הזמן לא הצליח למכור תמונות.
המחקר מעלה גם כי משפחתו של ואן גוך ניסתה לאשפז אותו במוסד לחולי נפש הרבה לפני שהוא עשה זאת בעצמו, משפחתו של ואן גוך האשימה אותו ברצח אביו החורג איתו לא הסתדר, וכי יכול להיות שהוא סבל מאפילפסיה ולא מניה דיפרסיה. בין המסמכים נחקרו במהלך כתיבת הספר היו למעלה מ-28,000 מכתבים ופתקים השאיר אחריו האומן.