העיתונאי קלמן ליבסקינד מזכיר בטורו השבועי בעיתון "מעריב" את "עיסקת ג'יבריל", אסון מעלות ו"מבצע אנטבה" ושואל האם יוני נתניהו לא נפל לשווא?
"ב- 21 במאי 1985, יום ביצוע "עיסקת ג'יבריל", נערך בתיכון הדתי בצפת טקס מרגש. הוריהם של 22 תלמידי בית הספר המקומי, שנרצחו 11 שנים קודם לכן בפיגוע במעלות, הכניסו למוסד החינוכי ספר תורה שנכתב לזכרם. מאיר אמרוסי ז"ל, שעל מלכה בתו נכתב אחרי הירצחה, בספר זיכרון, ש"גרמה נחת רוח להוריה", נשא דברים בשם המשפחות ונזכר כיצד אלו התחננו אז לפני הרמטכ"ל, מוטה גור, שימלא את דרישות המחבלים ויציל את ילדיהן. "הוא השיב לנו 'אסור להיכנע לסחטנות, כי כניעה היום פירושה כניעה כפולה מחר'", שיחזר.
"וקבלנו את דבריו. הבנו שהעיקרון הזה חשוב מאד. והנה היום", המשיך, חנוק מדמעות, "שכחו את כל מה שנאמר אז ושחררו 1150 מרצחים שידיהם מגואלות בדם. מה קרה היום? השחרור הזה גורם לנו תחושה שדם בנינו היקרים נשפך לשווא. האם דם יקירינו היה זול יותר?". שנתיים אחרי הפיגוע במעלות שחררה מדינת ישראל את חטופי 'אייר פראנס' באנטבה, במבצע שלא יהיה מוגזם להגדיר אותו כמצוי על גבול הטירוף. פקשוש קל בתכנית היה כל ההבדל בין פעולה הירואית למאה גופות של אנשינו על אדמת אוגנדה. השבוע נדמה שאפשר לשמוע שוב את זעקתו של מאיר אמרוסי חוזרת אלינו כהד. שלושים וחמש שנה אחרי שאיבדנו באנטבה את מפקד סיירת מטכ"ל וארבעה מבני הערובה, מותר לשאול בקול למה היה צורך לשלם מחיר כבד כל כך? מדוע לא יכולנו להיענות כבר אז לדרישתם של המחבלים ולשחרר כמה עשרות מחבריהם, מחיר סביר לגמרי ביחס לכמות החטופים שהחזיקו? ובכלל, נוכח התעריף החדש שקבע בנימין נתניהו, יהיה זה מופרך לתהות האם לא נפל אחיו יוני לשווא?", שואל ליבסקינד.
על היחס למשפחות השכולות במהלך העסקה כתב, "עם כל ההערכה לחיבוטי הנפש של ראש הממשלה וליד המחבקת ששלח למשפחות השכולות, צריך לומר את האמת. משרדו עשה השבוע מאמץ גדול לסמא את עיניהן ולא לספק להן מידע. פרסום רשימת 1027 המחבלים, שמות ערביים שנראים לעין ישראלית דומים מאד ולא אומרים לאף אחד מאיתנו כלום, הייתה יריקה בפרצופם שלהם, כמו של כל אזרחי ישראל. העובדה שעד לרגע זה לא נאותה המדינה לפרסם לצד רשימת המחבלים רשימה פשוטה ומתבקשת של הפיגועים שביצעו ושל שמותיהם של 569 הישראלים שאותם רצחו, היא לא פחות משערורייה. אם בנימין נתניהו גילה כזו מנהיגות כדי להחליט על העסקה, כפי שהעיד על עצמו, שיהיה אמיץ גם כדי לפרסם בצורה מסודרת את מחירה".
לסיום הזכיר את יחס התקשורת לעסקת ג'יבריל אז, "עלעלתי השבוע בעיתוני מאי 1985, ימי עסקת ג'יבריל. איזה הבדל. גם אז קודמו פדויי השבי בשמחה, כראוי, אלא שאז אי אפשר היה לפספס את התחושה החמוצה. המודאגת. אז לא היססה העיתונות לשאול שאלות. אז הכניעה נראתה כמו כניעה. כמעט שלא ניתן היה למצוא פובלציסטים שיסבירו שהתקפלות היא בכלל עוצמה. "זו מהלומה קשה למערכת המשפטית הישראלית", נכתב למחרת העסקה במאמר המערכת של 'מעריב', "ועם הבעיות שהיא מעוררת יהיה עלינו להתמודד עוד זמן רב. אם אין עוד בידי מדינת ישראל הכוח להבטיח שרוצח שפוט ירצה את עונשו עד תום, אם אחמד ג'יבריל הוא החורץ את דינם של רוצחים ולא בית המשפט שלפניו הם נשפטים, האם אנחנו עודנו מדינת חוק ומשפט?". לבלוג המלא לחץ כאן