השבוע התבשרנו ששר התשתיות עוזי לנדאו רוצה להעביר חוק שדואג ל"כשרותו" של החשמל. לפי החוק המוצע, כל תהליך הפקת החשמל על ידי חברת החשמל בשבתות וימים טובים ייעשה על פי ההלכה ובהשגחת משגיחי כשרות. קודם כל, ברור שאנחנו לא יכולים שלא להיות שמחים מכך שיהיה פחות חילול שבת בארץ ישראל.

יחד עם זאת, לא הופתענו יותר מידי כאשר אמצעי התקשורת החילוניים התחילו מיד במתקפה פרועה נגד ה"דוסים", "אירן", ה"פנאטים", ה"בזבוזים", ושאר המנטרות השחוקות של ההיסטריה החילונית הממוסדת נגד הכפייה הדתית. דרך אגב, לא מפריע לאותם אנשים לכפות עלי צריכה של חשמל שהופק מתוך חילול שבת, אבל נניח לזה.

העניין הוא ששוב ושוב, מלחמות היהודים עולות לכותרות, דבר מיותר שפוגע בעם ישראל. לנו, כציבור, יש אינטרס בשלום ובאחדות פנימית, ולא בעימות בלתי-פוסק ביננו. נראה לי שזה דבר מוסכם אצל כל בר-דעת.

השאלה היא איך עושים כדי למנוע, או לכל הפחות להקטין, את המאביקם האלה, שחוזרים על עצמם כל הזמן ורק מעמיקים את האיבה ביננו?

התשובה במילה אחת היא "הפרטה".

צריך להבין שרוב המאבקים בין דתים לחילונים, כמו כל קבוצות אחרות למעשה, נובעים מהנסיון להשתלט על המשאבים המשותפים, כלומר, הרכוש הציבורי, או, לחילופין, על הפרהסיה הציבורית. ברור שאיפה שאין רכוש ציבורי או אין פרהסיה ציבורית, עוצמת המאבקים פוחתת מאוד.

למשל, כבר שמעתם על המחאה החילונית נגד "קוקה-קולה"? בואו נציין שמפעל קוקה-קולה הישראלי ממוקם בבני-ברק, מוצרי החברה נמצאים לרוב תחת פיקוחו ההלכתי המהודר מאוד של הרב לנדא שליט"א, אב"ד בני-ברק, והמפעל סגור בשבת ובימים טובים. שומו שמיים!!! זה "דוס" לגמרי!!! ואין איש פוצה פה ומצפצף, למרות שמן הסתם כל הדברים האלה עולים גם כסף מסויים, ואותן עלויות מגולגלות בסופו של דבר על הצרכן.

לכאורה, הנה לכם דוגמה של כפייה דתית נוראית, ולמרות זאת, לא עולה על הדעת של אף אחד להפגין נגד מפעל "קוקה-קולה". ולא רק זה, אלא שעיתון "גלובס" דירג שוב השנה את "קוקה-קולה" כמותג המוביל בארץ, בפעם המי-יודע כמה. למרות ה"דוסיות".

אז למה בעצם אין מחאה ציבורית נגד "קוקה-קולה" ויש מחאה נגד החוק לחשמל כשר, למרות שהתוצאות, התייקרות המוצר, לכאורה דומות זה לזה? מישהו כבר נתן את הדעת לתופעה המוזרה הזאת?

התשובה כאמור פשוטה, והיא קשורה למהות השוק מול מהות הרכוש הציבורי. מהות השוק, בהגדרה, היא הבחירה. כל אחד מאיתנו רוכש כל הזמן מוצרים ושרותים לפי רצונו, כאשר כל מוצר מותאם לקהל הלקוחות ועונה על רצונות אותו הקהל. אף אחד לא חייב לקנות את מוצרי קוקה-קולה. מי שעושה זאת עושה זאת מרצונו החופשי. כנ"ל לגבי כל שאר מוצרי הצריכה בתנאי שוק חופשי.

אתה רוצה? תקנה, ותקבל את מה שהחברה מוכרת לך, ואם אתה לא רוצה, אז אל תקנה. יש לך בחירה חופשית. אם יש מספיק לקוחות מעוניינים, ניתן לספק להם את מה שהם רוצים. למשל, בענף המסעדנות בארץ, ישנן מסעדות לא כשרות, מסעדות כשרות ואף מסעדות כשרות למהדרין, עם כל מיני הכשרים שונים, והבוחר ייבחר. אף אחד לא מרגיש מאויים או תחת כפייה. בסך הכל נותני השרותים מתאימים את עצמם לקהל הלקוחות שלהם, וזה הכל.

לעומת זאת, בפוליטיקה, אין עניין של בחירה ממשית, אלא הכל מסתובב סביב כח. לכן, כאשר התוצאה של התהליך הפוליטי אינה לרוחו של אדם, הוא מרגיש מרומה ותחת כפייה.

על כן כל ניסיון לכפות את ההלכה היהודית בחוק ייתקל תמיד בהתנגדויות קשות, ואפילו בהתנגדויות מובנות. אין לזה פיתרון, עד שכל עם ישראל יחזור בתשובה. בינתיים, הפיתרון לעימותים הפנימיים הוא בהקטנת הרכוש הציבורי למינימום האפשרי ובצמצום הפרהסיה הציבורית, ככל שניתן, על מנת להגיע למצב של "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", כאשר כל אחד מתעסק בעצמו ופחות באחרים. פחות כפייה, ולכן גם פחות עימות.

כאשר שוק החשמל המונופוליסטי ייפתח לתחרות חופשית וחברת החשמל תופרט, חוץ מזה שמחיר החשמל יירד והבזבוזים ייפסקו, יהיו כנראה מספר רב של חברות להפקת חשמל. בכפוף לשיקולי רווחיות, סביר להניח שכל החברות, או רובן המכריע, יפיקו חשמל מתוך הקפדה של שמירת שבת ומועדי ישראל, משום שהעלות השולית זניחה והקפדה כזאת תפתח להן את שערי השוק החרדי והדתי.

אמנם, יכול להיות שחלק מהחברות יוותרו על אותו פלח שוק דתי או שהן יפיקו חשמל כשר רק בחלק מהמפעלים שלהן. בין כך או בין כך, לא יהיה עימות, ויתרבה שלום בין כל חלקי עם ישראל.

בפני עצמו, זה דבר מאוד חשוב, גם לחוסן הפנימי שלנו, גם לאיכות החיים שלנו וגם לעצבים שלי.