מי אוהב את השבת? זוהי שאלה שנענתה כבר אינסוף פעמים. ומי אוהב את סבא וסבתא? אפילו לא צריך לשאול.
בספר "סבתא של שבת" בהוצאת "דביר" מעורבים סיפורים ושירים שחיברה סבתא ותיקה בשם יעל משאלי. הסיפורים הינם קצרים, מנוקדים ועוסקים בנושאים מגוונים - רובם לקוחים מעולמו של הילד הדתי.
השירים מנוסחים בסגנון ספרי "הילד הזה הוא אני" שהוציא לפני שנים רבות יהודה אטלס. לפני פחות שנים הוציא אורי אורבך את הסדרה "ילד דתי" וכך גם כאן- השירים עוסקים בהווי החיים של ילד דתי.
הסיפור הראשון הוא על סבא וסבתא שמארחים פעם בחודש את כל הנכדים לשבת ללא הוריהם. רשימה ארוכה של נכדים ועלילותיהם במהלך השבת, מעוררת קנאה במשפחתה של משאלי, אם אכן היא מקיימת שבת כזו. וגם אם לא- הנכדים שיקראו את הספר יפנו בבקשות לסבתות שיארגנו עבורם כזו שבת, כי היא נשמעת חוויה מיוחדת במינה.
בכל הסיפורים מופיעים ערכים שונים וההתמודדות של ילדים עימם: כיבוד הורים מול זכיה בתחרות, אבא מובטל מול רצון למתנה גדולה ליום ההולדת, האיסור לעשות מלאכות בשבת אף אם מהנות ועוד.
לאורך הסיפורים בספר נשזרת ההתייחסות לשונה ממני: אח עם תסמונת דאון, ילד לקוי למידה והחשש מהלעג, סירוב לשבת בכיתה ליד ילד עולה ועוד. ניכר שהנושא חשוב מאוד למשאלי וחשוב לה מאוד הדגשת המסר של קבלת השונה והמשפחה המכילה את כל העדות.
העיסוק בענין העדתי, החוזר ונשנה בסיפורים כה רבים, מעורר את השאלה האם עודף הטפה לאי גזענות אינו גרוע יותר מגזענות?
לספר איורים נפלאים, צבעוניים ומלאי חיים, כמעט ניתן לזהות את עצמנו בתוך הציור... יערה בוכמן-נוטה, שאיירה את הספר, לא היתה מוכרת לי עד כה, אך אני מקווה לראות עוד מפרי ידיה בקרוב, לטובת ספרי הילדים והקוראים בהם.
פה ושם משתפים האיורים פעולה עם המסר של הסיפור, ובסיפור "יהונתן" הפואנטה מופיעה רק באיור. הרעיון נחמד, אך עבור הילדים שקראו את הספר הוא היה עמוק כל כך עד שלא הובן בכלל...
לסיכום, טוב שיש ספר משלנו, עלינו, ובשבילנו. הנאה מובטחת לכל המשפחה, כל אחד יכול לזהות את עצמו באחד הסיפורים!