מבט חטוף בשעון מגלה לי שהשעה כבר 20:30. בחישוב מהיר זה אומר שאני מבלה מזה מחצית שעה בריצות בין המטבח למלאכים שלי.
אמא! תכסי אותי!
אמא! מים! אם מפלס הכנרת ממשיך לרדת זה רק בגלל מיליוני הילדים שמבקשים מים בדיוק שנייה לאחר שראשם נוגע בכרית.
אימא נפל לי הדובי!
אימא הוא מפריע לי לישון!
אמא!!!.....
אני מתנשפת קלות מן הריצות החוזרות.
שתי דקות של שקט מבשרות לי שטקס ההשכבה היומי תם.
בטני המקרקרת מזכירה לי שדילגתי על ארוחת הצהרים היום ואף לבעלי היקר לא מחכה אף ארוחת ערב.
מבטי נודד סביב סביב כשאני תרה אחר רעיון לבישול מהיר טעים ומזין.
אני מפנה את השיש. את הסירים המלוכלכים אני ממלאה במים ומניחה באלגנטיות על הגז.
בכיור שהתפנה אני מערימה בערימות מסודרות את הכלים.
מעבירה טאטוא, ניגוב והכול נראה מבריק.
אם אין לך זמן לבשל, אני נזכרת פתאום בקולה של צילה דודתי היקרה, ובעלך בדרך הביתה, קצצי בצל וטגני אותו, הריח שהוא יפיץ כבר יעורר את התיאבון.
היא צחקה את צחוקה המתגלגל והוסיפה: לא חשוב אם אח"כ תשקשקי על הבצל חביתה, הריח כבר יעשה את שלו.
הסתכלתי עליה אז – כלה טרייה ומרוגשת בעיניים תמהות. אני? אקבל את בעלי לעתיד בבצל מטוגן? לבעלי תחכה ארוחת גורמה בעלת שלוש מנות לפחות טרייה וחמה ערב ערב!
עכשיו זה אקטואלי, אני מחייכת לעצמי , מודה לדודה צילה וקוצצת בצל במרץ.
הריח ממלא את האוויר ואני זורקת רצועות גמבה למחבת, כמה חתיכות גבינה קשה שמצאתי במקרר ומקשקשת על הכול ביצה.
אני שומעת את הרכב נעצר בחניית הבית, ואת הצעדים המוכרים במדרגות וחותכת במהירות טילים סלט.
"ערב טוב איזה ריח".
זה הגבר שלי, הרעב.
הוא נכנס למטבח מרחרח והולך להציץ בסירים ,לא! לא! לא! זה לא שם! אני אומרת בחדות לפני שיספיק להציץ, אה.. תשאיר את הסירים.
אז מה הכנת?
בהברקה של רגע אני עונה בדרמטיות: הכנתי לך אומלט ים תיכוני עם פלפלים קלויים ונגיעות גבינה צרובות וזה מוגש עם סלט הבית.
ממ נשמע טעים! הוא פולט בהערכה...
רגיל או ג'פטה? אני שואלת בדרך למקפיא להוציא לחם פרוס.
לאחר שהוא מקנח בשוקולטה שוויצרית (חלב חם על מקופלת פשוטה) הוא שואל: "להשאיר לך טיפ"?
"כן", אני בפשטות, "קצת כלים".
לתדהמתו - אני מעבירה ארבעה סירים גדולים גדושים במים עכורים מהגז לכיור שמט ליפול.
להפתעתי – הוא לא בורח גם לא נרדם אלא מפשיל שרוולים ואומר לי "מגיע לך אחרי כל מה שהשקעת בשבילי הערב".
הבלעתי חיוך ויצאתי אל החשכה, בידי שקית אשפה.
בדרך לפח עלתה בראשי המחשבה שבעצם כל החיים שלנו זה שיווק.
איך שנציג את הדברים כך הם יתקבלו.
מעתה לא אומר לילדים עוד קציצות – אלא עוגיות בשריות.
במקום מקלחות – בריכה.
לא עוד זלילת עוגות כל אחה"צ כי אם מנוחת תה ועוגה.
במקום להגיד שאני עקרת בית אומר שאני מנהלת לוגיסטית ראשית של בית חם לילדים רכים, בשעת הצורך אני פסיכולוגית רופאה להטוטנית ושפית.
בינינו זה מה שאני לא?
הכול עניין של שיווק.