שאלה:
מה מידת האחריות של ילד עם הפרעות קשב?
כמה אפשר לכעוס עליו על דברים שהוא עושה [או לא...]?
אנחנו משתדלים לשדר לו שיש לו אחריות למה שהוא עושה [ולא אשמה..] לכן כשהוא מעיף לאויר קופסא מלאה בקלפים אנחנו מבקשים בצורה עניינית שיאסוף אותה.
אבל מה קורה כשסתם, מתוך אימפולסיביות, הוא מושך בצמה של אחותו? או הורס את המשחק של אחיו?
מצידם, אני אמורה לכעוס עליו, רק שלי לא ברור כמה אני יכולה לעשות את זה...האם יש לו שליטה על זה... ואם אנחנו לא סתם מתסכלים אותו, על אף שברור שהוא יודע שיש דברים ש"אסור".
תשובה:
ברור שאי אפשר למלא את החיים של ילד כזה בהערות (וזה מה שיקרה אם נלך "טבעית" - כי ההתהגות הזו מופיעה כל הזמן).
גם ברור, לכאורה, שאם לא נעיר כלום - הוא ירגיש שמשהו איתו "לא בסדר", וזה עצמו יכול לגרום ליתר אנרכיה, גם מתחושה שאין גבול, וגם מ"בקשה פנימית" להציב גבול...
יש לו בחירה, אלא שיותר קשה לו להתגבר על ה"דחף"; או שעד שהוא נזכר בבחירה, זה כבר "לאחר מעשה"...
מה שאתם עושים עם הקלפים - מצוין. אם זה סוג המשחק שלו (כמה נחמד איך הכל עף באויר..), אז כמו כל ילד ששיחק הוא מסדר אח"כ.. זה גם משדר שהמצב התקין הוא שלא הכל נשאר הפוך. אפשר גם לקבוע "כללים" מסויימים בבית בעניינים אלו, ללא נוקשות יתרה או הפרזה בכמותם, ולהרגיל בנעימות ובעקביות ליישומם.
לדעתי, כשמעירים - יש להעיר בצורה עניינית, ברורה, מסבירה ומתונה. לפעמים אפשר שיהיה גם טון "טבעי" של גערה, זה משדר לו פידבק נורמלי; אבל בנחת, במתינות, מתוך קירבה (אלו דברים שקצת קשה "להמחיש" בכתב..). למשל: "זה כואב לה, לא עושים דבר כזה. עכשיו תבקש סליחה". הרס את המשחק של אחיו והאח בא להתלונן: "לא. זה לא בסדר, עכשיו בוא תעזור לבנות מחדש", הכל עניינית ומתוך אהבה (לא "אהבה סמויה" למעשה השובב, אלא אהבה לילד. הוא מרגיש את השדר).
לא תמיד צריך להעיר: "פעמים שאתה מתעלם". לפעמים עדיף ש"לא ראינו" וממילא לא הערנו. כי מצד אחד, כנ"ל, אי אפשר שלא להתייחס בקביעות, ולאידך - גם כנ"ל - אי אפשר, עוד יותר, למלא את חייו בגערות והערות. זה הכי גרוע.
עם הזמן, מגיעים בהדרגה, מתוך יחס אוהב, לסוג של קירבה כזו - שהילד יודע שגם הוא וגם אנחנו "מכירים אותו" (יש הרבה נחמד באופי הזה. זה רחוק מאד מלהיות רק שלילה), מעריכים אותו, וביחד בונים התמתנות ביחס לסביבה, הסכמות, כדי לנתב את הכוחות למקום הנכון.
וזה, אכן, ענין חשוב: ההתרגלות שאפשר לפעמים, ללא הפרזה, לשוחח - בישוב הדעת, לגופו של ענין – על התנהגויות שקורות, על מה כדאי ונכון לעשות; מעין "התייעצות" משותפת שכזו.
עם הגיל, הצד הזה נהיה יותר משמעותי לשמירת "הקו הפתוח" עם הילד. וגם כאשר אנו עומדים על דברים מסויימים שאינם במאה אחוז מקובלים על שיקול דעתו באותו זמן– כאשר זה נעשה עניינית ומתוך הסברה, וגם הקשבה, הרי שהם מתקבלים יותר. והילד יכול להרגיש את היחס המכבד והאוהב אליו גם ביחד עם הלגיטימציה שהוא חש כלפי הסמכות של ההורים המלווה בהסברה.
יחד עם זה, לא בקישור להפרעה לאחרים - צריך לשדר יחס אוהב וחיובי לסוגי משחק שמתאימים לו, לאופי שלו, לערנות שלו, להתענינות והנחמדות. עד גבול האנרכיה..
אין מה לכעוס. לא שייך לחלוטין. ויש הבדל שמיים וארץ בין לגעור לפעמים לבין לכעוס.
להקדיש תשומת לב ואהבה גם לאחרים – ובלי קשר דווקא לאירועים הללו. מצד עצמם.
האחים יותר "חכמים" ממה שההורים חושבים. הם קולטים די מהר מי זה האח הזה. אם ההורים שומרים על "צדק" מסוים גם כלפיהם, הם יסתדרו ביניהם פעמים רבות.
העיקר, ריבוי טוב וחיוב.
אהבה, ושידור גבולות מתוך הבנה, בלי להעיק, ובלי שמץ עוינות ביחס.
בהצלחה. הקב"ה נותן את הפרוייקט העצום, הנפלא, ומלא הכוחות הזה - רק למי שיש לו היכולת והכישורים לעמוד בו.