פגישה בכלא האמריקאי. הרב פרץ
פגישה בכלא האמריקאי. הרב פרץפלאש 90

ביקש יעקב לישב בשלווה לאחר שוך המהומה התקשורתית בעניין שירת נשים, קפץ עליו פסק הרבצ"ר, הרב רפי פרץ, הקובע כי חייל דתי איננו חייב על פי ההלכה לצאת מטקס רשמי בו שרות נשים.

בשיחה עם ערוץ 7 הסביר קצין בכיר ברבנות הצבאית, כי על פי עמדתה של הרבנות בטקסים רשמיים של היחידה ניתן להקל ולהתיר לחיילים הדתיים להישאר בטקס גם אם חיילות שרות בו וזאת לאחר התייעצות עם גדולי הדור, כלשונו ורבני ישיבות הסדר.

הגורם הבכיר הסביר, כי בשל המצב הרגיש בצה"ל יש אפשרות להקל ואין כל איסור הלכתי, "חד משמעי", אמר הגורם. הוא הסביר כי "רכבת" של חיילים שייצאו במהלך הטקס עלולה לפגוע ברגשותיהן של המשפחות השכולות וסיבה חשובה לא פחות מציין הגורם, "הלכידות, האחווה והרעות של חיילי היחידה".

פסיקה זו, אשר ככל הנראה תבוא לידי ביטוי בהוראות שיפרסם בקרוב הרמטכ"ל בנושאים אלו, עוררה כבר את זעמם של רבנים שונים, זאת למרות שלטענתם של בכירים ברבנות הצבאית התקבלה תוך תיאום עם רבנים חשובים וראשי ישובות הסדר. לא נתקררה דעתם של מבקרי הפסיקה עד שהבהירו כי לטעמם לרבצ"ר כלל אין דין של "מרא דאתרא" בצבא ועל כן פסיקותיו אינן מחייבות את חיילי צה"ל בפן ההלכתי שלהן.

הטענה המרכזית של הרבנים המתנגדים לפסיקתו של הרבצ"ר נוגעת לעצמאותו הפסיקתית. מדובר ברגישות עתיקה שמקורה בשנים ארוכות של התחמקות יהודית ממוסד ה"רבנות מטעם". במשך כל הדורות ביקשו לעצמם השלטונות בארצות הגולה השונות שליטה במוסד הרבנות. את השליטה הזו קיוו להשיג באמצעות שליטה על מינוי הרבנים, אולם מה שקרה לבסוף היה יצירתה של מערכת כפולה. ברבות מערי אירופה החשובות כיהנו זה לצד זה רב העיר, גדול בתורה ומומחה בפסיקה, ולצידו "רב מטעם", יהודי אשר הוסמך אמנם לרבנות אך עיקר כוחו היה בשליטתו בשפתם של אדוני הארץ ובעמידתו בקריטריונים אותם הציבו אלו לתפקיד. לאותו "רב מטעם" התייחסו היהודים בזלזול רב, ולמעשה הוא שימש כפקיד השלטון ותו לא.

עם הקמתה של הרבנות הראשית בארץ ישראל פעלו מקימיה על מנת לוודא שהיא לא תהיה כפופה מהותית לאיש, וכי ראשיה יהנו מעצמאות גמורה בפסיקותיהם. למרות זאת, התנגדו רבים למוסד הרבנות הראשית מחשש שמדובר בגרסה ארץ ישראלית לאותו מוסד ידוע לשמצה של "רב מטעם". החשש מתעצם כמובן ככל שמדובר במערכת היררכית כדוגמת הצבא, בה כפוף הרגב הצבאי הראשי לרמטכ"ל מבחינה פיקודית.

אולם, גם בתוך המערכת ההיררכית ביותר נמצא לבעיה זו פתרון, חלקי אמנם, המיושם במערכת המשפטית הצבאית. חוק המדינה ופקודות הצבא קובעים, כי הפרקליט הצבאי הראשי, העומד בראש מערכת התביעה הצבאית, כפוף אמנם פיקודית לרמטכ"ל. אולם, בכל הנוגע לנושאי חוק ומשפט אין על הפצ"ר כל מרות, זולת מרותו של החוק. הפצ"ר איננו כפוף בהקשר זה לא לרמטכ"ל, לא לשר הביטחון ואפילו לא לראש הממשלה. למרות הבעיתיות שבמצב זה, אשר מאפשר לחץ עקיף על הפצ"ר, מדובר בפתרון המיושם בהצלחה בשטח זה ומוכיח את עצמו מזה שנות דור.

לכאורה, אין צורך בשינוי חוקי מכיוון שמאז ומעולם נהגו הרבנים הצבאיים הראשיים לפסוק בהתאם לעמדתם ההלכתית, ללא מורא וללא משוא פנים. אולם, לעיתים גם המובן מאליו ראוי שיאמר שאם לא כן גם עליו יקומו מערערים. קביעה חוקית ברורה, שאיננה משתמעת לשתי פנים, לפיה יוכפף הרבצ"ר מבחינה פיקודית למפקדי הצבא, אך בכל הנוגע לנושא ההלכתי לא תהיה עליו מרות מלבד ההלכה, תשנה מיסודו את המצב שנוצר. אם יהנה הרבצ"ר מגב חוקי לעצמאות פסיקותיו, יקל עליו לשכנע את הרבנים שמחוץ לצבא בטוהר המניעים לפסיקותיו. רק סעיף חוק שכזה, דומה באופיו לזה שמגדיר את תפקידו של הפצ"ר, יאפשר את השבת אמונם של החיילים ורבניהם.