לילה. אני עומדת ליד החלון החשוך ומערסלת את פיצי בזרועותיי.
בחוץ גשם זלעפות .בתוך השקט מתגלגלים רעמים בקול חזק.
כשמבזיק פלאש – למרות עייפותי הרבה אני מחייכת. מן הרגל כזה שאימא הטביעה בנו מקטנות.
בדיוק לפני שבועיים אני נזכרת זה התחיל...
עמדתי לחמם את האוכל בפעם הראשונה מתוך סדרת החימומים שאני מספיקה לחמם עד שהעזר מגיע.
בד"כ בסביבות החימום החמישי הדלת נפתחת, והעזר עוזר לכסות את הילדים אם עדיין לא נרדמו.
הפעם הזאת הייתה שונה.
בחמישה לשש בדיוק (!)יקירי ניצב בפתח הדלת בידו זר שושנים אדומות ועל פניו חיוך ענק.
פרחים? ניסיתי להיזכר מה התאריך היום משימה קצת מורכבת עבורי, לכן בכלליות פסלתי יום נישואים כי זכורה לי חתונה בקיץ ויום הולדת חגגתי לא מזמן.
מה קרה? שאלתי מבולבלת קמעה.
ומי אמר שצריך לקרות משהו? הוא שאל בקול תמים ,הבאתי לך פרחים לאות הוקרה שאת אימא ורעיה מסורה כל כך.
תודה תודה, דמעתי מהתרגשות.
והוא המשיך: הוצאתי לך מזומן, את יודעת שיהיה לכל מקרה, ועשיתי קנייה בסופר אני כבר מעלה אותה מהאוטו.
להכניס את הילדים למקלחת?
כשהוא הוריד כביסה בפרץ נעורים בלתי מוסבר משהו כבר היה נראה לי מוזר. מוזר ביותר.
הכול בסדר? שאלתי במבט נוקב
עם שקית האשפה בידו הוא ענה לי: הכול בסדר אשתי, באמת הכול בסדר!
אה... רק רציתי לעדכן אותך אני יוצא למילואים בדרום עוד שבועיים...
את המשפט האחרון הוא הפטיר במהירות וברח החוצה עם שקית האשפה בידו....
עכשיו אני כאן. עמוק בתוך הלילה. חושבת עליך ועלי, ועל כל האמהות המערסלות והחיילים הקפואים שחולמים בהקיץ על המיטה שלהם.
אני מסירה את הכומתה הכחולה שכיסתה את ראשי במבצע המקלחות ומחליפה לכומתה אדומה – רמז דק לפיצי על שאיפתי העזה לצנוח למיטה בזמן הקרוב, ונעמדת במצב נוח.
הגשם שוטף את הרחוב בשצף אך לא שוטף את החול מעיני העייפות.
חלון שחור נפער מבין העננים האפורים ומזמין אותי להעביר דרכו מסר אישי ישיר לרמטכ"ל האהוב שלי:
אלוקים! אני לוחשת, תראה איזה צבא מיוחד יש לך, צבא שמורכב מיחידות מובחרות כ"כ:
יחידה שמגינה עלינו מפני אויבים,
יחידה שבהבל פיה הטהור משביתה אויב ומתנקם,
והיחידה שלנו האימהות – יחידת הייצור, שמירה טיפוח והזנת כל הצבא כולו.
הפלאש הבא מוצא אותי מצדיעה -
תודה לך אבא שבחרת אותי ליחידה המובחרת הזאת
היחידה הכי קשה בצבא שלך : עשרים וארבע שעות, 7 ימים בשבוע, בלי חמשושים, בלי רגילות וכן, גם גימלים לא ממש אפשר להוציא.
העלאה בדרגה אם יש – זה רק אחרי תשעה חודשים של מסע אלונקה מפרך.
ובכל זאת - את היחידה הזאת לא הייתי עוזבת לעולם.
חיוך זוהר, פסיעה הססנית ראשונה ומלמול מתוק של מודה אני באשמורות הבוקר הם הצלשי"ם הכי יפים שאני יכולה לקבל.
אנא ה'! תן לי הכוח לעמוד על משמרתי נאמנה שביתנו ישמר טהור מכל החושך מסביב.
שהטירונים הקטנים יגדלו אוהבי ה' ובריאים בנפשם ובגופם.
זקוקה אני למשלוח תחמושת חדש: חיוכים, מרגוע, הכלה וסבלנות.
ו...אשתדל להיות חיילת טובה במיוחד , אם תצניח לי פה שק עם שמונה שעות של שינה רציפה
לא יותר אבא'לה, לא יותר.
קרני השמש החיוורות מוצאות אותי ממששת ביד אחת צוואר תפוס משנת ישיבה ומגששת ביד שנייה אחר הנייד.
כן, יש הודעה קולית אחת:
היי שירה מה שלומך? פה אחלה, מזג האוויר מצוין , אני מרגיש ממש בנופש במיוחד עם השטרודל הנהדר שלך..
אני חייב לארגן לך גם איזה חודש מילואים בסביבה.
בהצלחה בקרב עם כל האתגרים.
אני מגבה אותך כאן, מהעורף.