שלמה ז"ל מעולם לא אמר "כואב לי"

כל מתפללי בית הכנסת "בני תורה" שבישוב חשמונאים זוכרים את תפילת ר"ה, ר' שלמה ז"ל היה חזן בר"ה זה, אמנם חדש בישוב וכבר התנדב להתפלל לפני העמוד בראש השנה, כזה היה איש פשוט, עדין נפש, שלא עשה ענין מכלום עם קול מאלוקים שהתפלל את תפילת הימים הנוראים, התפילה הזאת נחרתה עמוק בזיכרון כולם בגלל הקול המיוחד והנעים רם ונישא מעל הכל, ביום קדוש זה ראש השנה, וגם בדיעבד בגלל מה שקרה לר' שלמה בשנה זו של תשע"א.

כל אותו יום ר' שלמה ז"ל הרגיש לא טוב אבל בכוחות איתנים עמד והתפלל לפני בורא עולם לשנה טובה ומתוקה, במוצאי ראש השנה כשהכאבים התגברו ר' שלמה ז"ל נסע לטרם במודיעין משם הופנה בדחיפות לבית חולים, מיד נסענו לבית החולים ביקור חולים, כל הסימנים למחלה הנוראה היו שם, כל הסימנים, רק הבדיקות הנכונות לא נעשו והם שיחררו את ר' שלמה ז"ל עם תרופות "קל בטן", יום אחרי שהשתחררנו מביקור חולים נסענו לרופא המשפחה והתחננו לעוד בדיקות, כיוון שהכאבים לא חלפו והרופא שלח אותו לבדיקת סי טי הדיאגנוזה נתגלתה כתקינה, כשהגיע יום כיפור והרופא אמר רב שלמה אסור לך לצום אבל רב שלמה לא ויתר על התפילה לפני העמוד, ביסורים גדולים ר' שלמה התפלל את תפילת מוסף של יום הכיפורים - נעים זמירות ישראל.

ככה חלפו להם עוד 3 חדשים ואין מענה לכאבים, שלמה ז"ל רץ הלוך ושוב לקופ"ח, אבל כנראה משמים רצו אחרת, זה היה ביום שני בבוקר בשעה 10.00 שלמה הובהל מטרם לבית החולים שערי צדק אחרי שהתקפל על הרצפה מרוב כאבים שם אבחנו אצלו חסימת

באתי לשלמה היקר שלי ואמרתי לו: שלמה זאת המלחמה של החיים שלך, תלחם עלינו, תלחם על הילדים, תלחם בשביל כולם, ושלמה נלחם חזק, הכי חזק שאפשר

מעיים.

שלמה ז"ל התקשר לבננו מוישי מהאמבולנס כיוון שלילה קודם סבל שלמה מכאבים ולא הצלחנו לישון ושלמה לא רצה "להפריע" לי להשלים את השינה שהפסדתי בלילה, מוישי הגיע במהירות לשערי צדק ואח"כ הגעתי אני, שלמה אושפז לקראת ערב במחלקה כירורגית א' בשערי צדק שם נעשו לו בדיקות מבדיקות שונות, קיבל תרופות ועדין לא הבינו מה קורה אצלו בבטן, עד שסיפרנו לרופאים שאחרי ר"ה שלמה עבר בדיקת סי טי הבאנו את הדיסק לרופאים, ואז לאחר שהפרופסור בדק את הדיסק הם הבינו שיש שם משהו יותר רציני, וכך התוועדנו לראשונה לבדיקת דם הכי מפחידה שיש המרקרים - בה ניתן לדעת האם בגוף האדם מתגוררת מחלה מפחידה, המחלה שאת שמה אין להגיד בקול, הבנו ששלמה יצטרך לעבור ניתוח, בשבת החמיר מצבו של שלמה ז"ל והכאבים התגברו מרגע לרגע, ניתן היה לראות את הגידול בבטן של שלמה מבחוץ כמו איזה כדור.

במוצאי שבת שלמה ז"ל הוכנס לניתוח חירום שערך 6 שעות ושלמה שהה בחדר התאוששות 9 שעות, מגופו של שלמה הוצא 60 ס"מ מהמעי, והגידול היה בקוטר של 8 ס"מ, הוסבר לי ע"י המנתח שהגידול עשה חור במעי ופרץ לבטן, ומקווים שהצליחו להוציא את הכל, הניתוח היה כ"כ גדול והכאבים ששלמה ז"ל סבל היו פשוט נוראים אבל שלמה ז"ל סבל בדממה היה אפשר לחשוב שהוא ישן, אבל הוא היה ערני הוא פשוט סבל בשקט.

אח"כ הודיעו לנו שבוודאות מדובר במחלה הנוראית, הגידול נשלח לפתולוגיה ושם מצאו 12-13 נקודות נגועות שאומרות שיש לו גרורות בגוף.

ביום שישי השתחררנו מבית חולים שבועיים לאחר תחילת האשפוז, בדרך הביתה שלמה ז"ל לא יכל להפסיק לבכות: איך אני אספר לבנות היקרות? איך אני יכול לצער אותם? במה חטאו? בדמעות סיפרנו לילדים את הבשורה הקשה, הפתיעה אותנו אפרת בתנו היקרה שאמרה לנו: אבא אימא, אנחנו נתמודד עם הכל, אנחנו חזקים ומאוחדים, כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. הבטחנו לילדים שאנחנו נשתדל שהכול יהיה בבית תקין, והבית ימשיך להתנהל כרגיל, יצאנו מחוזקים והאמנו בלב שלם שבעז"ה שלמה יצא מזה.

כעבור חודש הגענו למחלקה האונקולוגית, הסתכלנו אחד על השניה ואמרנו "כי בשמחה תצאו" כי מצרות יוצאים רק בשמחה, כמו שאנחנו נכנסים לכאן כך נצא מכאן, ובחרנו להיכנס בשמחה, למחלקה הקשה והמפחידה הזאת. היתה לנו פגישה עם האונקולוג ש"בישר" לנו ששלמה לא יתרפא לעולם, והמחלה תהפוך לכרונית, ועוד הוסיף שכנראה המחלה הגיעה לבלוטות הלימפה, בבדיקת הסי טי שנשלחנו ע"י לעשות התברר שזה הגיע לריאות,

איך אוכל לתאר את הבשורות הקשות שהתבשרנו כל פעם מחדש? זה מדמה סכין שמסתובבת בבטן וכל פעם חופרת יותר ויותר עמוק, והכאב כ"כ גדול, שכשיוצאים מבית החולים לכיוון הבית לא רואים כלום, כמו עיוורים בגלל הדמעות שמסמאות את העיניים, בקושי ניתן להוציא מילה מהפה מגודל הכאב שחונק את הגרון.

כך התחלנו טיפולים כימותרפים וביולוגים, ביום הראשון שלמה ז"ל קיבל טיפול של חומרים מחומרים שונים וחזר הביתה מחובר לכימותרפיה צמוד לגוף למשך 46 שעות, איך אפשר לתאר במילים? מגוף חזק ובריא של 193 ס"מ לגוף כ"כ חלש וכאוב, השלושה ימים הראשונים עוברים בתגובות גוף נוראיות ואח"כ באה החולשה, והחולשה הזאת, זאת חולשה שקשה אפילו להרים אצבע, ועד שמתאוששים מתחיל טיפול חדש,

שלמה ז"ל מעולם לא אמר לי, כואב לי, אני למדתי לנחש מתי כואב לו ומתי לתת לו תרופות. עד פסח שלמה ז"ל הגיב יפה לכימותרפיה והמחלה הראתה נסיגה.

שלמה ז"ל היה חזק ברוח ובנפש, האמנו בלב שלם ששלמה יהיה בריא, זאת היתה נקודת המוצא שלנו כאן בבית, ששלמה לא חולה - לשלמה יש מחלה והיא תצא מהגוף, כמו שהקב"ה הכניס אותה כך הוא יוציא אותה, כמו שהקב"ה יכול להוציא אנגינה באותה מידה הוא יכול להוציא את המחלה, זאת היתה האג'נדה והאמונה בבית שלנו.

השתדלנו לעשות שמח בבית, הרבה שמחות סעודת פורים נערכה בבית עם כל המשפחה המורחבת.

בערב פסח שלמה ז"ל לא ויתר על הקניות וההכנות, מיד אחרי טיפול כימותרפי, עם הכימותרפיה שהיתה מחוברת אליו ותלויה לו על המותן נסענו לקניות, שלמה לא הסכים לוותר לשניה על כל ההכנות, ערכנו ליל סדר ששלמה ז"ל ניהל ל-9 אנשים שלעולם לא ישכחו את ליל הסדר המיוחד, קשה לדמיין את ליל הסדר בלעדיו, הלב מחשב להישבר, להתנפץ לרסיסים, כ"כ הרבה אצילות ומלכות היו בו בשלמה היקר, נדירים האנשים האלה היום, ושלמה היה כזה.

מאחרי פסח התחילו כל יום שלישי שעור תורה במנחת חינוך אצלנו בבית, אותם העביר הרב בראון מתושבי הישוב, כל מוצאי שבת מברכים נערכה בביתנו מלווה מלכה ברוב עם הדרת מלך, בניצוחו של הרב ברק כוכבי הרב של חב"ד בחשמונאים, מלווה מלכה עם כלי נגינה ומוזיקה. אנשים חיכו מחודש לחודש למלווה מלכה הזה, כמה שמחה היתה פה בבית, המלווה מלכה נתן לשלמה ז"ל כוחות על, להתמודד עם הטיפולים הקשים שעבר, כל מי שראה אותו וכל מי שדיבר עם שלמה ז"ל יצא מחוזק, תמיד ששאלו אותו: מה שלומך ר' שלמה? התשובה היתה: "הודו לה' כי טוב" בעזרת ה' נצא מזה, הכל בסדר גמור.

כשבחג השבועות באו ללמוד איתו מתושבי הישוב בלילה, כיוון ששלמה היה מרותק לכיסא גלגלים וחלוש, נכנסו האנשים ושאלו מי כאן החולה, שלמה לא נתן שיראו עליו שום דבר, תמיד חייך, גם אם לא היה לו כוח לדבר תמיד כיבד את האנשים שהגיעו לבית בנוכחותו ולא נשאר במיטה. כששלמה היה מרותק לכיסא גלגלים אחרי שהמחלה פגעה גם בעמוד השדרה ובעצמות יום יום היה הולך לתפילות בבית הכנסת, 3 תפילות, ואנשי הישוב המקסימים היו באים לקחת אותו הלוך ושוב, כל פעם מישהו אחר, ור' אליעזר רוטנברג עלה על כולם, אותו שלמה ז"ל החשיב כאביו ואף אמר זאת פעמים רבות, ובשבת מוישי היה לוקח את אבא שלו בכסא גלגלים 3 תפילות ושלא תחשבו שזה קל מדובר בישוב הדרך ארוכה עליות וירידות, כמה אהבה היה אפשר להרגיש ולראות וכמה קשה היה לראות כל פעם איך שלמה ז"ל האיש התמיר שמתנשא לגובה של 193 ס"מ יושב לו מצונף בכסא גלגלים, הרבה דמעות אבל היתה המון תקווה ואמונה.

כל יום שישי אחרי תפילת שחרית התעקש שלמה לערוך קניות לשבת, הוא בכסא גלגלים ומוישי הבן לצידו, כל יום שישי לכבוד שבת קודש.

תמיד אמרתי לו שלמה היקר, מי שסובל כאלה כאבים בדממה יש לו כוחות נפש עצומים, ומי שיש לו כאלה כוחות נפש, יכול להתגבר על הכל בעז"ה, כי מישהו אחר במקומו היה צורח עד השמים, תמיד שאלנו אותו כמה כואב לך? לפעמים היה אומר 3-4 לפעמים 7-8 שמוישי הספיד אותו בלוויה הוא אמר אבא כאבים שלך 1-2 זה כמו 20 שלנו כאלו תעצומות, כזאת גדלות.

בעצם מפסח המחלה התחילה לעלות חזרה, ובמקום לטפל במחלה, התחלנו להתמודד עם הנזקים של הטיפולים הכימותרפים לגוף, שלמה הפסיק להרגיש את הרגליים בחלקים מסוימים, מידי פעם הוא מעד ונפל, והתחיל להזדקק לכסא גלגלים באופן קבוע, בלי תלונה, מילה אחת של תלונה לא יצאה לשלמה ז"ל מהפה.

הוא קיבל את הכל באהבה ובאמונה שזה זמני, שלמה התחיל לסבול מלחץ דם נוראי בעקבות הטיפול הביולוגי, ולא ניתן היה לטפל בו בכימותרפיה, בכל שינוי או התייעצות רצה לקבל את ברכתו של רב' חיים קניבסקי, לפני כל דבר התייעץ עם עזר מציון, ועם המזכיר של רב' חיים קניבסקי, וקיבל ברכות מהרב והרבנית שדאגו מאד לשלומו של שלמה ז"ל.

כך קרה שבפעם הראשונה ששלמה התלונן על כאבים עזים זה היה באמצע הלילה לפני חודשיים וחצי, שלמה אמר לי: רבקה נראה לי שהגיע הסוף תביאי לי מהר דף ועט אני רוצה לכתוב לך צוואה, אמרתי לו שלמה אל תדבר כך בעז"ה יהיה בסדר, והוא אמר לי רבקה הפעם זה חזק ממני, באמבולנס לקחו אותו וכל הדרך רעדתי שח"ו לא יקחו ממני את שלמה, אחרי שעות מספר הצליחו לאזן אותו, ובאותו יום בעצם התגלה שהמחלה פשטה על העצמות בגב, בסופו של יום אמר לי שלמה ז"ל: ב"ה אם לא היו לי כאלו כאבים, לא היינו יודעים שזה התפשט לעצמות, ולא היו מטפלים בזה, ב"ה עכשיו יוכלו לטפל בהכל, יצאנו בהרגשה של איזה סיעתא דישמיא שזה לא נסתר מאיתנו ושלמה יקבל טיפול לעצמות.

איזה אמונה פשוטה ותמימה היתה לו.

אחרי חודש וקצת, כשבוע לפני תשעה באב, התגלתה בגופו של שלמה עוד פעם חסימת מעיים, ואז התבררה התמונה הכואבת הבטן מלאה בגרורות שכנראה חוסמות את המעיים, ובסופו של דבר ביום ראשון לפני תשעה באב שלמה עבר ניתוח סטומה, ניתוח שבו עושים מעקף שעוקף את המעי הגס, ביום הניתוח ובלילה שאחריו שלמה היה מלא תקווה ושמחת חיים שהכול יסתדר, ושעקפנו את הבעיה בינתיים עד לחידוש הטיפולים הכימותרפים, כל הלילה ישבנו ודיברנו על העתיד, שלמה הבטיח לי שאיך שהוא יוצא מבית החולים הוא יסדר את כל העניינים של החובות ויהפוך עולמות כדי שלא יהיו לנו דאגות נוספות אבל שלמה לא חזר יותר הביתה.

בשערי צדק טען האונקולוג שאין לו אפשרות לעזור יותר לשלמה, אבל לא התייאשנו ופנינו לבית החולים הדסה עין כרם, ושם אמרה לנו הרופאה שבגיל כ"כ צעיר 46 לא מתייאשים ולא מרימים ידיים ושיש להם איך לעזור לשלמה ז"ל, הינו מלאי ציפיות לעבור להדסה עין כרם, הרצון של שלמה לצאת מבית החולים היה גדול, ידענו שכל יום חשוב לנו, שאנחנו רוצים את שלמה בריא וחזק בבית, ביום ראשון שבוע אחרי הניתוח שיחררו את שלמה הביתה, אחרי שעה היתה בבית תפילת מנחה וערבית ושעור תורה, האנשים בישוב המופלא הזה שנקרא חשמונאים כ"כ שמחו ששלמה יצא מבית החולים שמיד הגיעו, והלב היה כ"כ שמח ומלא תקווה שאנחנו בדרך הנכונה, אבל ב-6 בבוקר שלמה היה על האמבולנס בחזרה לבית החולים, הסטומה לא תפקדה ושלמה ז"ל כל הזמן הקיא, ושוב היה חשש לחסימה, ושוב הכל מהתחלה, וככה שלמה ז"ל היה מאושפז חודש שלם בלי לאכול, מישהו בשבעה אמר שכתוב בגמרא שאנשים צדיקים חודש לפי מיתתם המעיים מפסיקים לעבוד.

ביום שלישי בשבוע האחרון לחייו, היה זה ערב שבת מברכים ובאו אליו לבקר הרב והחברה מחב"ד ומהיישוב, ואמרו לו שלמה'לה אנחנו לא מוותרים לך על מלווה מלכה אנחנו רוצים אותך בבית, ביום רביעי על הבוקר בביקור רופאים דרש שלמה בתוקף שיוציאו לו מיד את הזונדה, בשבת אני בבית הוא אמר להם וכל היום כל שעה עגולה יצאנו לטיול, פעם בכסא גלגלים, ופעם הליכה של 3 דקות, כמה תקווה פעמה בלב שלנו.

ביום חמישי הכל השתנה שלמה ז"ל לא הרגיש טוב, הכאבים התגברו ודקרו אותו כמו מדקרות של כאב עז, והתרופות לא עזרו, הרופאים כבר התכוננו לגרוע מכל, אבל באתי לשלמה היקר שלי ואמרתי לו: שלמה זאת המלחמה של החיים שלך, תלחם עלינו, תלחם על הילדים, תלחם בשביל כולם, ושלמה נלחם חזק, הכי חזק שאפשר, וה' עזר לנו ושלמה יצא מהמשבר במשך כל הבוקר הארוך הזה, מוישי'לה שיהיה בריא ואני, שרנו לשלמה ז"ל שירים של שבת, שירים ששלמה כ"כ אהב, שירי תפילה, בחדר של שלמה לא היו דמעות או בכיות, בחדר של שלמה היתה שירה ושמחה ואמונה ששלמה יצא מזה.

לפי המלצת רב' חיים קניבסקי הוספנו לו בצהריים את השם חיים שלמה. בצהריים שלמה היה עם הבנות והבטיח לתמי לקחת אותה ללימודים בתיכון החדש. וחיים שלמה אמר כל היום אני בסדר בעז"ה אני יוצא מזה. עקב מצבו של שלמה החלטנו לעשות את המלווה מלכה בבית החולים.

בסוף היום שלמה ביקש ממני: רבקה אני מבקש ממך לישון טוב הלילה (מה זה לישון טוב הלילה? זה לישון על מזרן דק, ליד המיטה שלו כל לילה, מוישי ואני לסירוגין לא זזים ממנו, לילה אחד שלמה לא נשאר לבד בבית החולים, מקשיבים לכל רחש שמגיע מכיוונו של שלמה היקר).

בבוקר יום שישי שום דבר כבר לא היה רגיל, שלמה כמעט ולא היה בהכרה, מוישי הניח לו תפילין, ושלמה אמר את הברכות ואת הקריאת שמע, הוא אמר עוד משפט אחד למוישי ולי, ויותר שלמה לא דיבר, בערב שבת מוישי אמר לו חיים שלמה עכשיו שבת, ושלמה היקר באדם אמר "שבת שלום".

מוישי הלך להתפלל ואני התיישבתי ליד שלמה, עם סידור והתחלתי לשיר לו את קבלת שבת וזמירות שבת ואז מוישי הצטרף אחרי התפילה, וכך ישבנו ושרנו לשלמה שירים שאהב "אוחילה לקל" ענווים ענווים" עד שנשמתו של שלמה עזבה את העולם, בחדר של שלמה בשערי צדק בליל שבת קודש פרשת "ראה" היתה שירה ואמונה ומלא אהבת אין קץ.

שלמה זצ"ל עזב את העולם בליל שבת קודש, כמו קדוש בשקט בשקט, עטוף באהבה ענקית מלווה בשיר ובהלל לבורא עולם, שלמה זכה להיות בבית בשבת לא כאן בעוה"ז, אלא שם למעלה, ליד האבא הכי גדול בעולם, כמו נסיך בן של מלך מלכי המלכים.