שופט בית משפט השלום בחיפה, רמזי חדיד, דחה את תביעתו של ניצב בדימוס יעקב בורובסקי כנגד ראש עיריית חיפה מר יונה יהב, בגין לשון הרע, בה בקש לחייבו בתשלום פיצוי בסך של 200,000 ₪ בקובעו כי הלה נהנה מחסינות בגין התבטאויותיו, שכן אלו נעשו ''תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור''.
במקום ראש העיר צורפה עיריית חיפה בתור נתבעת. התובע הינו ניצב בדימוס ובין היתר הוא היה מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל. כיום הוא נמנה על חברי מועצת העיר חיפה והוא עומד בראש סיעת "מהפך בחיפה" הנמנית על האופוזיציה לראש העיר.
ביום 2.11.10 וביום 5.4.11 התקיימו ישיבות של מועצת העיר חיפה, בניהולו של ראש העיר ובהשתתפות מר בורובסקי, חברי מועצה נוספים ואחרים.
במהלך אותן ישיבות היה דין ודברים בין הצדדים בעלי הדין המתועדים בפרוטוקולים, ולטענת התובע- דברי הנתבע כלפיו מהווים פרסום של לשון הרע. זאת, בהתייחסו לפרשה הידועה בשם "השוטרים הנוקמים" אשר שירתו בתחנת המשטרה בנהריה, נידונו והורשעו במעשים פליליים כנגד גורמים עבריינים.
בין היתר ייחס ראש העיר לבורובסקי את ישיבתם בכלא של השוטרים, את הזנחתם ועוד. בהחלטה התייחס השופט חדיד למחלוקת פוסקים שטרם הוכרעה בבית משפט העליון בעניין אופן קביעת חסינות עובד ציבור תוך הבחנה בין עובדי מדינה לבין עובד רשות ציבורית, כגון ראש רשות מקומית.
השופט ציין כי העובדה כי המחוקק קבע מנגנון שונה להכרה בחסינות עובד מדינה לעומת חסינות עובד רשות ציבורית מחייבת דיון בשני אלה באופן שונה וכי לדעתו בקביעת חסינותו של עובד רשות ציבורית, בית המשפט, ולא עובד הרשות הציבורית, הוא זה שצריך להכריע במסגרת תפקידו השיפוטי באם מתקיימים תנאי החסינות של העובד-הנתבע, אם לאו.
בעניין הנדון קבע השופט כי אין מחלוקת כי יהב הינו עובד ציבור, וליתר דיוק עובד רשות ציבורית והתבטאויותיו נאמרו במהלך ישיבת מועצת העיר חיפה. במסגרת תפקידו כראש העיר הוא משמש כיושב ראש ישיבת המועצה והוא מנהל את הישיבה ואין ספק כי דבריו בישיבה היו ''תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור''.
לטענת בורובסקי כי הדברים שנאמרו לא היו ''לצורך'' מילוי תפקידו כראש העיר - קבע השופט כי עפ"י לשון החוק - המבחן הקובע הוא האם המעשה נעשה תוך כדי או במסגרת מילוי תפקיד שלטוני ולא באם המעשה היה נחוץ לצורך מילוי אותו תפקיד. תוצאה אחרת אינה הגיונית ואינה סבירה והיא אף חותרת תחת מוסד החסינות אשר נקבע בחוק ומסכלת במידה רבה את מטרת המחוקק, לשחרר את עובדי הציבור ממורא תביעות אישיות ביחס למעשים אשר עשו תוך כדי מילוי תפקידם השלטוני.
השופט קבע כי בורובסקי כשל בהרמת נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח קיום החריג השולל, כביכול, את חסינות הנתבע (''כי המעשה נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור') ומטעם זה יש לדחות את טענתו לקיום החריג.משכך נדחתה התביעה נגד ראש העיר והשופט הורה על צירוף עיריית חיפה כנתבעת במקומו.