טור על זוגיות ומשפחה במדור נשים עם מנחת הנישואין שרית יורב. מדי שבוע נעלה שאלה בנושאי זוגיות, נישואין, משפחה ועוד.
שאלה: לשרית שלום, אני קורא את הטור שלך מדי שבוע ובכל פעם שואל את עצמי: "איך הזוגיות שלך, הכל הולך חלק?". אני עונה לעצמי: "ברור שיש קשיים, ככה זה בחיים, החיים הם לא פקניק". אבל אם אודה על האמת, אני לא מבין את עניין הטור, מדוע לשפר את הזוגיות? אני לא מאמין שאפשר לשנות את האדם. האדם נברא עם אופי מסויים וזהו, זה האופי שלו. מי אני שאעז לשנות את האופי של אשתי? אם ה' ברא אותה כזו, כנראה שהוא רוצה שהיא תהיה כזו. אני מאמין שלכל אחד הקב"ה זימן את בן הזוג שאיתו הוא התחתן ובן הזוג הוא הניסיון שה' נתן לו. למשל: אשתי שתחי' חולת ניקיון, כל היום היא מקרצפת את הבית ולקראת פסח היא מתכוננת מט"ו בשבט (ואולי אפילו לפני, אני לא תמיד מעודכן..). אני לעומת זאת, נקי ב"ה אבל סביר, בלי היסטריה. לפי דעתי, אין מה לעשות, זה אולי לא כל-כך נעים לי ולילדים שאשתי מעמידה אותנו ואת כל הבית על הרגליים: "אַל תפורר, להתנער לפני שנכנסים לחדר" וכדו'. אבל מה לעשות? בחיים יש דברים פחות נעימים, אנחנו נעבור את הפסח הזה והכל ירגע בסוף... אם למשל, אנחנו מתארגנים לצאת לאירוע והיא מתעכבת ובגללה אנחנו מאחרים להגיע, אני "בולע" את זה, נכון לא נעים לי לאחר, אבל אין מה לעשות, היא פשוט כזו. אני שואל האם נכון לחשוב: "זה בן הזוג שלך, קבל אותו כמו שהוא" או שצריך לנבור שוב ושוב בעניינים שצריכים שיפור ולנסות "לשדרג" את בן הזוג, כדי שיתאים את עצמו אלינו יותר?
תשובה: שואל יקר, אם נתמקד, אתה בעצם אומר שהקשיים בזוגיות נראים "גזירת שמיים", משהו שאי-אפשר לחמוק ממנו, אי-אפשר בלעדיו. לעיתים נדמה לנו שמחשבה כזו היא סוג של אמונה חזקה בקב"ה, אנחנו חושבים: "לא סתם הקב"ה גיגל את העניינים שנתחתן, כנראה שזו העבודה שלנו". אני מסכימה כמובן עם המחשבה שהקב"ה לא סתם גורם למקרים להתרחש בעולם הזה. בקידוש מדי ליל שבת אנחנו אומרים: " אשר ברא אלוקים לעשות", הקב"ה ברא אותנו כאן כדי לעשות, לפעול, לשפר ולשנות. מאותה סיבה צריך למול תינוק והוא לא נולד מהול, צריך לזרוע חיטה, לקצור, לטחון, ללוש ולאפות והלחם לא גדל על העצים. אני מאמינה שהקב"ה ברא את העולם הזה בענוונותו הגדולה, כדי לתת לנו מקום להמשיך וליצור, לשנות ולשפר וזו חובתנו!! לכן קשה לי עם האמירה: "זה הניסיון שלי", עם ההבלגה על דברים שאישתך עושה והייתה רוצה שהיא תנהג בהם אחרת. ההבלגה הפסיבית, "כוננות הספיגה" שנכנסים אליה עם התקרבותם של ימי הפסח בעצם חוסמת אותך וגם את אישתך ליצור דיאלוג, ליצור שיחה על נושאים שאולי נוח יותר לא לדבר עליהם, כי מפחדים מ"פיצוץ" של השיחה. הפחד הזה גורם להדחקה של העניין המעיק. נראה לנו לכאורה שהבעיה נפתרה, ממשיכים הלאה, לא עושים מזה עניין, אבל בלב יש קצת תחושה של מועקה. תחושה של "הייתי רוצה שאישתי תהיי קצת אחרת, קצת פחות היסטרית על הניקיון, קצת יותר מאורגנת עם הזמנים" ויתכן שתוכל להוסיף עוד דברים לרשימה הזו. בעצם על פני השטח אתה נראה מאוד מכיל ומקבל את אישתך כמו שהיא, אבל בלב, אתה לא באמת שלם עם זה לגמרי.
התשובה לשאלך אם להכיל את אישתך ועד איזה גבול, מורכבת מעט. מצד אחד להכיל זה תמיד טוב, תמיד טוב לבן הזוג להרגיש שהוא רצוי ואהוב, במיוחד בבית שתפקידו לספק אי של מבטחים בחיים הסוערים. מצד שני, הדחקה של הקשיים יוצרת משאלות לב כמוסות : "אילו היא היתה קצת אחרת..." והן מהדהדות בך לאורך החיים. לפעמים לא תחוש בהן, אבל לפעמים הן פתאום יצופו ויעלו. בדרך כלל הם יצטרפו לעוד משהו שאישתך עשתה ולא היית שבע רצון מהתנהגותך. כאשר תחוש שאישתך פגעה בך או לא העריכה או כיבדה אותך כראוי, תחשוב לעצמך: "לא מספיק שהיא אמרה עכשיו משהו לא במקום, היא גם משתלטת עלי, לא נותנת לי לזוז בבית בנחת בגלל הנקיונות שלה לפסח..." הכעס שלך עליה יהיה גדול יותר והיא לא תבין למה אתה כועס כל-כך על איזו מילה קטנה שהיא אמרה. היא לא תבין שהכעס הזה שלך, אוגר בתוכו גם את הכעס הסמוי על הנקיונות לפסח, על דברים שאולי קשה לך לכעוס עליה כי אתה מעדיף לא להתעמת איתם באופן חזיתי. לכן אתה נתלה במשהו אחר. זה כמובן לא הוגן מצידך. אישתך חושבת שהנקיונות לפסח עוברים בשלום מבחינתך, היא לא חולמת שיש לך איזשהו חוסר נחת מהם. אולי אפילו להיפך, היא חושבת שאתה מעריך אותה כאישה שמשקיעה ומסורה כל-כך לביתה ושנקיון הבית חשוב לה. בעצם בהימנעות שלך להביע את חוסר שביעות רצונך אתה פוגע בה וחש שבזה אתה עובד את ה', משלים עם הניסיון שהקב"ה נתן לך, כביכול.
לדעתי, הניסיון הוא לא ההתנהגות של אישתך אלא דווקא התגובה שלך להתנהגות הזו. הניסיון כאן הוא איזו עבודה זוגית משותפת עשו יחד כדי שיוכלו לגור בבית אחד ובשמחה הנטיות הטבעיות שלך ושל אישתך. נכון, אישתך באופן טבעי מאוד אוהבהת לנקות, אבל אם אתה צריך יותר חופש פעולה ותזוזה בבית ואתה מרגיש שבנקיונות לפסח היא מצרה את צעדיך וזה דבר שמלחיץ או מקשה עליך את חיי היומיום – זה הזמן לעלות את הדברים ולשוחח עליהם. נכון, זו תהיה שיחה לא קלה בשביל שניכם, אבל היא תקדם לכם את חיי הנישואין ואת תחושת השייכות והשותפות ההדדית לאין-ערוך. קחו פסק זמן מהנקיונות, צאו מהבית לבית קפה (או שתמצאו מקום בבית שאפשר לשבת בו) ושוחחו באווירה נעימה. שיחה כזו דורשת הכנה ותכנון מראש, על מנת שלא תסתיים ב"פיצוץ" אלא בבניית הקשר הזוגי שביניכם. לפני שתאמר עד כמה קשה לך עם התנהגותה, ספר לה כמה אתה מעריך אותה דווקא באותה נקודה שקשה לך. אם נדבר על הנקיונות: "כמה את מסורה לבית", אם על ההתארגנות לאירוע: "נהדר שחשוב לך להראות טוב ומסודר". כמובן שצריך לפני הזמנה לשיחה כזו לעשות "שיעורי בית", להסתכל על הצד המואר של הירח, לראות את הטוב שבתכונה הזו, שקשה לך איתה.
אחרי שתאמר לה עד כמה אתה מעריך אותה, ספר לה את הקושי מנקודת המבט שלך. עד כמה קשה לך עם ההתנהגות שלה, כאשר המוקד הוא אתה ולא היא. כלומר, שדר לה: "את עושה דבר נפלא, אבל לי יש קושי איתו. קושי שלי ולא בעיה בך". בשיחה כזו אתה בעצם מביע המון הערכה לאישתך ולמעשיה, בפתיחות ובגילוי של נקודות הקושי והחולשה שבך. הפתיחות שלך יוצרת גם פתיחות אצלה, והיא תהיה מוכנה להשתנות. אני בטוחה שרעייתך תסכים ללכת לקראתך ותוכלו למצוא יחד פתרונות ליישב את העניין, איך לנקות באופן יסודי מאוד לפסח כמו שאישתך אוהבת וגם לאפשר חיים שמחים וחופשיים יותר לך ולילדים (למשל, אפשר להתחיל את הנקיונות במקומות שלא מגבילים תנועה כמו: ארונות עליונים או מרפסת סגורה וכדו'). עדיף שתיתן לאישתך את הקרדיט לחשוב על פתרון ראשונה מפני שיהיה לה יותר קל לעמוד בביצוע פתרון שיבוא ממנה.
כמובן שאת העבודה הזוגית הזו ניתן לעשות גם בכיוון ההפוך-מכיוון האישה לבעל. לדוגמא, לאישה מפריע שהבעל מאחר לשוב הביתה מהעבודה. אחרי הזמנה לשיחה (חשוב שהזמן והמקום של השיחה יתאימו לשניהם), האישה תספר לבעל עד כמה מרשימה אותה מסירותו לעבודה ולקיחת האחריות שלו על פרנסת הבית באופן רציני. רק לאחר מכן האישה תסביר על הקושי שלה כאשר אינה יודעת מתי ישוב ושהיא לא יכולה להתארגן עם הכנת ארוחת הערב בזמן המתאים, בלי לדעת מראש מתי הוא מגיע מהעבודה. לאחר מכן האישה תציע לבעל לחשוב על פתרון, למשל, יתכן שהבעל יציע לקבוע שעה מסויימת כשעת חזרתו הקבועה ויקבל על עצמו להודיע חצי שעה קודם על כל איחור צפוי.
דיאלוג כזה הוא פורה ומביא לשינוי מתוך ההכלה עמוקה ואמיתית של בן הזוג, מתוך ההערכה אליו ואל נטיות הנפש שלו. ההערכה גורמת לבן הזוג לחוש מקובל, מוגן ואהוב. תחושת הביטחון הזו מאפשרת לבן הזוג להיות פתוח וללכת לקראת בן הזוג השני ובעצם-להשתנות. עבודה (זוגית) נעימה!!