זהו! אני סוגרת ברווחה את דלת הכניסה שומעת את חבורת הבנים נכנסת לרכב והולכת בנחת להרתיח מים לקפה האהוב שלי.
ריח מוזר מדגדג בנחירי כשאני מתקרבת לכיוון המטבח
אני מרחרחת בחשדנות:
לא זה לא מהכיורים וגם לא מהפח
העזר כנגדי עזר דווקא אתמול בשטיפת הכלים וכשנוכח שעדיין לא נגרמה לו היצירה של קסוביצקי החליט במחווה אבירית להוריד אף את הזבל כשהוא מסלסל בקולות טנור גבוהים.
אני ממשיכה בעקבות הריח ומגיעה –
לשירותים הקטנים (כן אלו בלי החלון)
כן. זה משם
על הרצפה שלולית צהובה וחמודה מדיפה ניחוחות עזים
רבש"ע!! אני מרימה את עיני השמימה בעודי פוסעת פסיעה אחורה מהשירותים לשיחת הבהרה קצרה עם אלוקים
"מבטיחה לך! לא לשלולית כזו התכוונתי כשכיוונתי היום בתפילה "ותן טל ומטר לברכה!"
אני מביטה בייאוש בשלולית כשדמעותיי נושרות ומגדילות את היקפה אט אט.
מה יהיה? אני גונחת בשקט האם נגזר עלי כל חיי לגרוף אקונומיקה מחדר בית הכסא הלזה? או לחילופין לסבול ניחוחות שירותי תחנה מרכזית מחלקת גברים?
אני מוחה עוד דמעה
לחינם! לחינם אני מנקה, גורפת ,מנגבת ושאופת אדי אקונומיקה הרסניים... ולשווא!!
דפיקות בדלת קוטעות את הרהורי הנוגים
השכנה בחיוך זוהר באה לבדוק איך אני מתקדמת עם עבודות הפסח (היא כבר במטבח כמובן) ולהחמיא על קולו הנפלא של בעלי שהעיר אמש את כל השכונה כשהלך להוריד את הזבל.
פסח? אני בוהה בה בהתכחשות עצמית ופנימית מוחלטת לחג החירות ההולך וקרב בצעדי ענק. ואיך אתחיל בדיוק פסח אם אני כל היום עסוקה בגריפת שלוליות?
"שלוליות?" פולטת שכנתי ומביטה על השמים האביביים נטולי כל ענן
"כן! "אמרתי לה והצבעתי בייאוש מוחלט לכיוון בית הכסא
"אה..." מחייכת שכנתי בהבנה: אומנם אצלנו זה לא קורה אך יש לי עבורך פיתרון נהדר!"
השכנה משתתקת בדרמטיות וכשרואה היא את מבטי המייחל ממשיכה:
"רוקני את האסלה יבשי אותה וציירי עם לק אדום שושנה אדומה ויפה, חכי היטב שיתייבש והורידי את המים כרגיל
"והתוצאה "– המשיכה בפאתוס: "שושנה חסינה נגד מים בתוככי האסלה שלך"
"כן" אני עונה בבלבול מה ואיך זה בדיוק אמור לעזור לי?
"פה זה התפקיד שלך!"היא ממשיכה בקול רם
את אומרת לילדים: ילדים! שושנה זו מה יפה היא! ומה אדומה היא! אך צמאה היא כ"כ!!!! אנא מכם השקו אותה באהבה!
אני מוחה שוב דמעה אך הפעם זו דמעת התרגשות מהשיר הלירי של שכנתי.
תקווה מלבלבת בליבי מצוידת בסמרטוט ולק אדום אני ניגשת לשירותים.
שקט נדיר ברחבי הבית. הזאטוטים ישנים
העזר כבר נוחר ופיצי נם בעריסתו.
אני נשכבת במיטה לאות כ"כ הם איברי וכבדות הן עפעפי , השינה המתוקה כבר תופסת בי בשתי ידיה שלפתע אני שומעת רשרושים.
אני מתיישבת בחדות. צווארי נתפס, אך אני לא מותרת הרשרושים במסדרון אינם פוסקים
לא זה לא גנב! אני נושמת בהקלה זה דווקא יורש העצר פוסע בסהרוריות לשירותים
ליבי דופק בפראות "השושנה" אני ממלמלת "אנא שיזכור את השושנה האדומה!"
יורש נעצר במבטו נעוץ אל על בתקרה אני שומעת את קולו המנומנם ממלמל משהו...
האם הוא שר שיר לשושנה? אני מתרגשת..
אך לא
אני כורה אוזן ומקשיבה מתברר שהוא סופר טילים ברקיע האפל
כנראה הוא משתתף בקרב חלומי כל שהוא אני מבינה ,ולפתע מבזיק בי רעיון!
אני מזנקת , שולחת את היורש למיטה, מנקה את השלולית החדשה ביד אחת ומוחקת בזריזות את השושנה ביד השנייה
אח"כ אני מציירת משהו מיוחד לחיילים שלי
באשמורות הבוקר כשאני קולטת אותם מדשדשים לשירותים אני צועקת מהמיטה
"חיילים לעמדות! נשק כוון: אש אש אש"
ונעמדת בהצדעה לרצפה היבשה.