הרב חיים פנחס שיינברג, ראש ישיבת "תורה אור" וחבר מועצת גדולי התורה של "דגל התורה", נחשב לאחד הרבנים הגדולים בציבור החרדי.
בשכונת מטרסדורף בירושלים בכניסה לירושלים מוכר הרב לכולם כצדיק של ממש. רבים היו מבקשים ומתחננים לברכתו. הרב היה עטוף בטלית כשתפילין על ראשו וידו לאורך כל שעות היום.
במהלך השבעה עליו הופתעה משפחתו לשמוע סיפורים על דרכו ואישיותו המיוחדת של הרב.
הרב שמואל בצלאל, מראשי ישיבת פורת יוסף בירושלים, הכיר את הרב שיינברג מקרוב - מאז שעלה מארה"ב לארץ לפני מלחמת ששת הימים.
הרב בצלאל מספר כי הרב שיינברג נפטר בהיותו בן 101 שנים וחצי בדיוק. "הוא דבק בקדוש ברוך הוא יומם ולילה. היה עבד ה' של ממש במשך 100 שנים. הוא אהב את כל עם ישראל, כל יהודי ויהודי".
הרב בצלאל מספר כי כשעלה הרב שיינברג לישראל עם עשרות תלמידיו פרצה מספר שנים אחר כך מלחמת ששת הימים. עם פריצת המלחמה החלו הוריהם של בחורי הישיבה לדרוש את חזרתם של בניהם לארה"ב. התלמידים שאלו את הרב כיצד לנהוג,
הרב שיינברג השיב להם כי חלילה להם מלעזוב את הארץ כשפורצת מלחמה, למרות שאינכם ברי גיוס ואינכם אזרחים ישראלים חובה עליכם להישאר בארץ מעצם היותכם יהודים, אמר להם, "אם תחריף המלחמה יצטרכו אתכם כדי להעביר מים ומזון ללוחמים ואת התפקיד הזה אתם חייבים לבצע".
עוד מספר הרב בצלאל כי הרב שיינברג לא עזב את תלמידיו לרגע במהלך המלחמה ובחר לאכול, ללמוד ולישון איתם כשברקע נשמעו הפגזים שנורו לעבר מערב העיר, שם שכנה הישיבה הקטנה שלו שהקים לאחר עלייתו לישראל.
בשעת לוויתו סיפר עליו בנו הרב שמחה, כיצד היה מתייחס לכל תלמיד ותלמיד עם כל תשומת הלב כפי דעתו,וכיצד הרבנית שידעה גודל התמדתו בתורה הייתה חסה על זמנו, ופעם אחת הלכה לאיזה כנס כדי שהוא לא יצטרך לבוא לשם ויוכל להמשיך לשקוד על תלמודו.
קצרה היריעה מלהכיל את חייו ומשנתו של צדיק כזה. זכותו תגן עלינו, מסיים הרב בצלאל את דבריו.