השופט אשר גרוניס
השופט אשר גרוניספלאש90'
בואו נשים את הדברים על השולחן. הברבורים האינסופיים, אפרופו פסק הדין בעניין מגרון, על כך שהחלטות של בית משפט חייבים לקיים ועל כך שלא ניתן לחכות עם זה שלוש שנים וחצי נוספות כי אנחנו חיים כאן במדינת חוק, הם לא יותר מקשקוש אחד גדול.



כששופטי בית המשפט העליון רוצים להלחם על שמירת החוק הם נלחמים וכשלא בא להם הם בזים לניירות שעליהם נכתבו פסקי הדין שלהם עצמם.

שמעו סיפור. בתחילת שנות השמונים הגיעה חבורה  של בדואים ממשפחות אל עזזמה וג'נביב לשטח הסמוך לכביש ירוחם דימונה, פלשה אליו באופן בלתי חוקי והתמקמה בו. פעם אחר פעם ניסתה המדינה להוציא אותה מהשטח לשווא. בסופו של דבר, בשנת 1990, הגיש מינהל מקרקעי ישראל לבית משפט השלום בבאר שבע תביעה נגד 82 בעלי המשפחות הבדואיות שבמקום, בדרישה שיפנו את השטח.

הדיון בתביעה הזו נמשך זמן רב בשל מה שהשופטת טהר שחף הגדירה "הרגישות הרבה של הנושא". הסיכומים בתיק הזה הוגשו רק בשנת 1996. פסק הדין ניתן כעבור שנה והוא היה ברור וחד.

בית המשפט קבע שלטענה של הבדואים, לפיה הם ואבות אבותיהם ישבו במקום מאז ומקדם, אין על מה להתבסס. ממש כמו הטענה שמישהו מגורמי המדינה אישר להם לשבת שם. מינהל מקרקעי ישראל, ציינה השופטת, "ער היה למצוקת הנתבעים ולצורך במתן פתרונות ראויים ונכונים, ועל כן נמשכו ההליכים זמן רב מהמקובל...דווקא מתוך ראיית הפן האנושי במנותק מהפן המשפטי". "יש לקבוע", כתבה השופטת, " כי בעלות מדינת ישראל במקרקעין היא מוחלטת ובלתי שנויה במחלוקת". חלק מעדויותיהם של הבדואים סתרו זו את זו. חלק אחר נתגלו כשקריות.

כך, לדוגמא, אחד מהם הראה עצי זית עתיקים הנמצאים על הקרקע כראיה לכך שמשפחתו יושבת במקום מימים ימימה, אלא

גם כשכבר החליטו השופטים לכתוב פסק דין ולדחות את בקשת הבדואים, לא אצה להם הדרך. הרצון לשמור על דו שיח בדרכי שלום עם הבדואים, ממש בדומה לקו שנקט השר בני בגין בפרשת מגרון מול המתנחלים, היה חשוב להם יותר

שמומחה לעניין חשף בבית המשפט כי הזן הזה של הזיתים הובא לארץ, מה לעשות, רק בתחילת שנות השמונים. כך גם טענו הבדואים כי איש מגורמי המדינה הרשמיים לא ידע שהם יושבים בשטח משום שבכל פעם שהיה מתקרב מישהו הם התחבאו. "מופרכת", כינתה השופטת את הבדיה הזו ותהתה למה היה להם להתחבא אם ישבו ברשות על אדמתם שלהם.

"גירסת הנתבעים כי הם חיים, מתגוררים ומשתמשים במקרקעין מזה דורות, הם ואבותיהם, אין לה בסיס", קבעה השופטת, שדחתה עד האחרון את כל טיעוניהם של הפולשים ופסקה: "אני מורה לנתבעים, לבני משפחותיהם וכל אשר להם לסלק ידם ו/או לפנות המקרקעין ולהשיבם לתובע (המינהל - ק.ל.) כשהם ריקים ופנויים מכל אדם, חפץ ובעל חיים". כדי לא לזרוק את הבדואים מהיום למחר נתנה להם השופטת ששה חודשים להתארגנות וקבעה כי יום אחד אחריהם היא אוסרת עליהם לשהות בשטח. הבדואים ערערו לבית המשפט המחוזי ובדצמבר 1998 הפסידו גם שם. הם לא התייאשו, הגישו בקשת רשות ערעור גם לעליון וגם הוא קבע כי "אין הצדקה לדון בפרשה זו בגלגול שלישי". אלא שהרכב בית המשפט העליון ההוא, בניגוד לזה של מגרון השבוע, היה סבלני. סבלני מאד. את פסק הדין שלו בערעור הוא פרסם רק בשנת 2007, 17 שנה אחרי תחילת ההליכים. "לא מיהרנו להסיר את הבקשה מסדר יומנו והיא נותרה תלויה ועומדת בפני בית משפט זה בהרכבים שונים משך שנים ארוכות - אולי ארוכות מדי - בהן נעתרנו פעם אחר פעם לבקשות דחייה", הסבירו השופטים, "והכול מתוך כוונה לתרום בכך להשגת פתרון מוסכם".

גם כשכבר החליטו השופטים לכתוב פסק דין ולדחות את בקשת הבדואים, לא אצה להם הדרך. הרצון לשמור על דו שיח בדרכי שלום עם הבדואים, ממש בדומה לקו שנקט השר בני בגין בפרשת מגרון מול המתנחלים, היה חשוב להם יותר. סחבת של 17 שנה לא נראתה להם מוגזמת. "נוכח מורכבותו של הסכסוך מבחינה ציבורית ואנושית ועל מנת לאפשר לצדדים למצות את המגעים להסדר אנו מוסיפים ומורים כי ביצוע צווי הפינוי יעוכב לפרק זמן נוסף של שמונה עשר חודשים מיום מתן החלטה זו", קבעו.

למי שעמד בראש ההרכב נעים ההליכות וארך הרוח הזה קראו אשר גרוניס. לשופטת שישבה לצידו וחתמה על פסק הדין קראו מרים נאור. שניהם, צחוק הגורל, ישבו השבוע בהרכב שזרק מכל המדרגות את בקשת המדינה לתת לאנשי מגרון עוד שלוש שנים וחצי להתפנות. "עמדתנו היא כי בשים לב למשך הזמן הארוך, ארוך עד מאד, בו נוקבים הצדדים בבקשה להארכת מועד...ולמשך הזמן בו הייתה העתירה תלויה ועומדת, וכן לאורכה שכבר ניתנה בפסק הדין  - אין להיעתר לבקשה", כתבו השבוע. "...משך הזמן המבוקש עד הפינוי הוא בלתי סביר בעליל...האינטרס הציבורי באכיפת החוק צריך לבוא לידי ביטוי וכך גם שלטון החוק וכיבוד החוק. פתרונות שעשויים היו להתקבל בשנת 2006, עת הוגשה העתירה, אינם יכולים להתקבל עתה לאחר שמוצו כל ההליכים וניתנו כל האורכות. הכל כפופים לחוק והגיעה שעת האמת". מילים כדורבנות.

אגב, אם חשבתם שכאן נגמר העניין, טעיתם. זמן קצר אחרי מתן פסק הדין הזה בעניין הבדואים בעליון, החלה את דיוניה הוועדה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימ' אליעזר גולדברג. הוועדה שמעה את בקשתם של אותם בדואים להקים להם ישוב במקום שבו הם מתגוררים עד היום. שמעה וליבה הרחום והחומל נשבר בקירבה. בדוח הסיכום שלו ממליץ השופט גולדברג להיעתר לבקשת הבדואים  ולהקים להם במקום ישוב חוקי ורשמי. בית משפט שלום? בית משפט מחוזי? בית משפט עליון? חוק? משפט? חרטא ברטא. זמן קצר אחרי פרסום מסקנותיו טלפנתי לשופט גולדברג ושאלתי אותו אם מישהו סיפר לו ולוועדה שלו שיש פסקי דין על השטח הזה.

שהחברים שלהם הוא מציע להקים ישוב הם פולשים. שבית המשפט על כל ערכאותיו קבע שהם עבריינים, שהם שקרנים, שאין להם שם שום זכויות, שהם היו צריכים לעוף משם מזמן. השופט גולדברג לא ידע להשיב לי. בימים אלה, 22 שנים אחרי תחילת ההליכים ההם, מנהלת הרשות להסדרת הבדואים מו"מ עם פורעי החוק האלה, שמונים היום 3000 נפש ופרושים על שטח של כמה אלפי דונמים, במטרה להקים להם את ישוב הקבע. אז אתם שם, בפרקליטות המדינה ובבית המשפט העליון, עשו לי בבקשה טובה אחת. אל תבלבלו את המוח עם טקסטים חרושי קמטים ועמוסי דאגה על שלטון החוק ועל הצורך לקיים הדין. איך כתבתם השבוע בפסק הדין? "הגיעה שעת האמת"? אז האמת היא שהכל פוליטיקה. הכל כולל הכל.   

לבלוג המלא של קלמן ליבסקינד לחץ כאן