"זה נראה לי טריוויאלי" - סיכום מסע לפולין

מה טריוויאלי תשאלו?

לשאלה הזאת יש תשובות רבות, לדוגמא: טריוויאלי שכל יום הרכבת נתקעת. טריוויאלי ששוב פעם החמאס יורים עלינו.

טריוויאלי שקיבלנו עוד נכשל בסמסטר. טריוויאלי הוויכוח בין שמאל וימין – הרי איך אפשר בלי? טריוויאלי הוויכוח בין דתיים וחילונים, ויכוח שלא ייגמר לעולם. והחרדים, והמתנחלים והשחיתות והפשיעה. טוב אז כאן זה ברור - הכל טריוויאלי, ובטוח שזה לא צריך להישאר ככה.

אבל רגע, אולי יש גם צד אחר למילה הזאת? למשל בית, האם גם זה משהו טריוויאלי? האם את או אתה, שקוראים כרגע את המילים האלה, הרהרתם אי פעם במחשבה איפה אני אשן הלילה? (ואל תתחכמו ותגידו במהלך טיול).

אוקי, אז נקודה חשובה אחת יש. אבל מה לגבי מדינה, דגל או המנון? האם גם זה טריוויאלי? הרי מגיל קטן גדלנו על הסמלים שאנחנו כל כך אוהבים. שרים את ההמנון בגאווה, מצדיעים לדגל בהשבעה ותולים מגילת עצמאות ומפה של המדינה בכל כיתה.

וכמעט ושכחתי את צה"ל. צבא הגנה לישראל. הצבא הישראלי המכיל חיל אוויר, חיל ים וזרוע יבשה! האם זה טריוויאלי שלמדינה היהודית הקטנה-קטנה הזאת יהיה צבא כזה חזק?

בואו נעשה עצירה מתודית לשנייה ונבדוק את המילה טריוויאלי בגוגל. ע"פ ויקיפדיה, במתמטיקה, המונח טריוויאלי מתאר עצם מופשט חסר ייחוד, שקיומו מובן מאליו, ומשום כך אין מוצאים בו עניין.

טוב אז אנחנו לא במתמטיקה, אבל ברור שלפי ההגדרה הזאת הכל טריוויאלי! כל אחת מהדוגמאות שהבאתי כאן טריוויאליות! אף אחד לא חושב כשהוא קם בבוקר "בואו נארגן לנו היום צבא כדי שאפשר יהיה להגן על עצמינו", או "בואו נבחר דגל שיסמל את עמינו" או יתרה מכך – אם את או אתה קוראים את המילים האלה כעת, אתם בטוח לא מהרהרים במחשבות על איפה תישנו הלילה.

אבל האם באמת, כל הדברים האלה שציינתי מובנים מאליהם? האם אנחנו מקבלים את הכל בהבנה, או מתוך תחושה של "מגיע לי! כי בא לי"?

פולין

לפני כחודשיים קיבלתי הודעת דואר אלקטרוני חדשה מאס"ט. זאת הייתה הודעה אחת מני רבות, אבל עם זאת אציין אותה. בהודעה הזאת הוצהר כי נבנית משלחת של סטודנטים מהטכניון לפולין וצריך להזדרז להירשם. מבחינתי כאן זה התחיל, אני לא בטוח שזה נגמר.

די בזריזות, בצורה לא מובנת, הגעתי לסיור ביד ושם. הסיור שהתקיים היה סיור חובה לכל משתתפי המשלחת, ומטרתו הייתה לחבר קצת את חברי המשלחת למסע, לעשות היכרות קצרה ולדבר על חששות לקראת המסע. גם כמובן, הסיור עצמו חיבר להיסטוריה, שלאחר כ- 7 שנים מחוץ לתיכון שוכחים בלית ברירה.

בסיור הכרנו את המדריך שלנו לקבוצה, בנצי רפפורט. בנצי הוא פסיכולוג נוער, שכל כמה זמן יוצא למשלחות לפולין כמדריך שעבר קורס ביד ושם. אדם צנוע מאוד ומרגש. הוא ישב בכיתה ביד ושם, מול הקבוצה החדשה שמולו, ומבלי לומר מילה, השמיע שיר. לשיר קראו "אפר ואבק" בביצועו של יהודה פוליקר. בפזמון השיר, פוליקר שואל: "לאן את נוסעת?" וזאת בדיוק השאלה שבנצי שאל. "לאן אתם נוסעים?"

לא הבנתי הרבה עדיין על מהות המסע, ידעתי שנוסעים לפולין, ידעתי ששם זה העבר שלי ושאין לי עתיד יציב אם לא אעמוד על קרקע מוצקה. אבל משהו בתוכי אמר לי רק דבר אחד - ידעתי שאני חייב לנסוע, ולא כי יש אצלי איזה קרוב מסוים שנרצח באושוויץ או בפולין (למרות שככל הנראה יש). פשוט כי אני חייב. הסיבה האמיתית? אין סיבה. אני יהודי – זאת הסיבה הכי חשובה.

כשבנצי שאל באותו ערב, "לאן אתם נוסעים?", עוד חשבתי שאני יודע לאן.

ב-11 בבוקר הגענו סוף סוף לורשה. היינו ערים כל הלילה, כיוון שלבן גוריון הגענו ב-3 בבוקר, וגם הטיסה לא עשתה איתי חסד. נסענו לבקר בעיירה יהודית – שטעטל (או יותר נכון – עיירה יהודית לשעבר), שם העיירה טיקטין.

ביקרנו בבית הכנסת המדהים, שבו כל התפילות רשומות על הקירות. שמענו על בעלי המקצוע בעיירה, חזינו בדגם מוקטן של העיירה לפני המלחמה ועמדנו מחוץ לבית של ה"מלמד" של אותה העיירה. אפילו הספקנו לאכול סנדוויצ'ים.

כעבור כמה שעות כבר היינו בבורות שאליהם הובלו כל יהודי העיירה ונרצחו בירי.

המון קרח, קור כלבים.

משם המשכנו ישר למחנה ההשמדה טרבלינקה. נסיעה בשבילים הזויים ולא מסומנים. כבר בחושך. 875 אלף יהודים (בערך) נרצחו בטרבלינקה – מחנה שכל מטרתו הייתה להשמיד יהודים. לא נשאר ממנו זכר, פרט למישור גדול וריק עם אנדרטה בתוך יער.

היה טקס. חילקו מרק מחוץ למתחם, ליד האוטובוסים.

הגענו למלון, נגמר היום הראשון. ולהגיד לכם את האמת? לא התרגשתי. הרגשות והמחשבות שעולות תוך כדי כתיבת שורות אלה, הרבה יותר משמעותיות מההרגשה שלי באותו היום.

המשכנו במסע. עברנו במקומות שבהם ניכר כי הייתה קהילה יהודית מפוארת. למשל בורשה ובקראקוב, שם הייתה קהילה יהודית כבר מאז ימי הביניים. שמענו המון סיפורי קהילות בכל מקום שבו היינו וגם שמענו סיפורים על מקומות שבהם לא היינו.

ביקרנו בבתי כנסת שבארץ לא קיימים כמותם. אפילו בתור אדם לא דתי אני יכול לספר לכם שהייתה אווירה של מקום קדוש ומיוחד בכל אחד מהם. ביקרנו בבית הקברות היהודי העתיק בורשה. בית קברות ענקי שמחזיק בתואר המפוקפק - אחד מבתי הקברות היהודים הגדולים בעולם. בית קברות שבו קבורים מיטב המוחות של תחילת המאה ה-19 וה-20, רבנים, אנשי רוח, פרופסורים, שחקני תאטרון, לוחמי מחתרות בגטו וסתם אנשים פשוטים, הסתבר שאפילו י.ל. פרץ קבור שם.

הרגשנו כי הייתה קהילה יהודית ענקית בפולין פעם, ולא סתם קהילה. יהדות פולין מנתה לפני השואה כ-3.4 מיליון נפש.

אבל מלבד התפיסה של גודל יהדות פולין לפני השואה, אם היה אירוע מכונן אחד מבחינתי שעליו אני יכול להצביע, הלוא הוא הביקור בקבר האחים שליד העיירה זביליטובסקא גורא.

נסענו באוטובוס ביום שישי בבוקר ליער שבו קיימים כמה קברי אחים, ביניהם קברים יהודים וביניהם פולנים. אבל מה שמיוחד באחד הקברים, הוא שאחד מהם מכיל 800 ילדים יהודים. זהו קבר רק של ילדים. הקבר מכוסה במלא עפיפונים צבעוניים, משחקי ילדים ובובות ומגודר בגדר נמוכה. סביב הקבר יש הרבה נרות נשמה שאנשים הדליקו לכבודם. המסורת היא להניח בכל ביקור ממתק ליד הקבר, וגם אני שמתי חטיף "פסק זמן".

אבל מה שבאמת היה מזעזע בקבר הזה, זאת הדרך שבה בנצי סיפר שהילדים האלה נרצחו. הדרך של הגרמנים הייתה להכניס את הילדים לשקים, לקשור את השקים ולחבוט בהם, עד שמתו. ילדים קטנים שיכולים להיות האחים והאחיות שלנו. ילדים תמימים. ילדים עם חלומות, כל אחד רצה להיות משהו כשיגדל. ורצחו אותם בדם קר, רק בגלל סוג הדם שלהם. דם יהודי.

באותו הרגע חשבתי על האחיות הקטנות שלי, ועל כמה שמחת חיים יש להן. אין דבר בעולם שמשתווה בזוועתיות שלו לרצח של ילד.

במהלך המסע התלוו אלינו דוד 'דוגו' לייטנר ויעקב פוליצר, שניהם ניצולי שואה ששרדו את אושוויץ. כל אחד עם הסיפור המרתק שלו, כל אחד עם הזוועות שהוא עבר. אנשים מרתקים ומקסימים כאחד. אבל מה שניכר בשניהם, זה חוש ההומור הנפלא שלהם. האווירה, של להיות בחברת שני אנשים ששרדו את הזוועות הנוראיות בשואה, ועוד אנשים שיכולים לצחוק על זה היא מיוחדת. שניהם היו ילדים בני 14 בשואה. ילדים שאולצו להתבגר מהר, בלית ברירה. אבל ילדים שכיום יש להם משפחות ובית.

לילדים שנרצחו ביער זביליטובסקא גורא היה חוש הומור והיה חיוך מיוחד משלו. כל ילד שנרצח, כיום יכול היה להיות רופא, מהנדס, רב ואולי אפילו סטנדאפיסט. אבל יותר מזה – כל ילד או ילדה שנרצחו יכלו היו להיות אבא, אמא, סבא, סבתא, דודה ודוד. הגרמנים רצחו את העתיד שלהם ואת ההווה שלנו. רצחו את כל מה שהילדים האלה יכלו להשיג בחייהם.

כחלק מהמסע היינו גם במחנה הריכוז מיידנק, ביקרנו בתאי הגזים ובהר האפר. הר של אפר של יהודים ולא יהודים, ביניהם נשים וילדים. ביקרנו גם במקום "הנמוך ביותר בעולם", ביקרנו במחנה ההשמדה אושוויץ 1 ובאושוויץ בירקנאו.

בביקרנאו שמענו את הסיפורים מדוגו ומפוליצר, ראינו את השרידים של אותם היהודים שנרצחו, הלכנו על פסי הרכבת והרמנו דגלי ישראל בגאווה. שם, בבירקנאו, אין הר אפר ששרד. יש בורות. בורות שהיה בהם אפר, וכיום הן בריכות עם מים עומדים. כיוון שאפר של בן אדם, כאשר נוגע במים מתקשה כמו בטון, מסתבר.

במיידאנק נרצחו כ-200,000 אנשים. באושוויץ בירקנאו השיטה השתכללה ונרצחו כבר כ-1,200,000 אנשים. רוב רובם היה יהודים. מהרגע שיהודי דרך על ה"רמפה" במחנה, ועד שריפת גופתו עברו לא יותר מכמה שעות בודדות. ובכל משלוח של יהודים היה בערך 3000 איש.

קראו למסע שלנו לפולין – "מסע הגבורה". דבר מעניין לכשעצמו בהתחשב בעובדה שהיו מרידות מעטות ביותר בגרמנים, שהמפורסמת בהם בגטו ורשה. לכאורה המילה "גבורה" אינה מתאימה כאן. רק לכאורה.

כל אחד מ-3.4 מיליון יהודי פולין, ו-6 מיליון היהודים שנרצחו גיבור. כל אחד מאלפי ניצולי השואה ששרדו גיבור. גיבור הוא מי שהתנגד אקטיבית ופאסיבית. גיבור הוא מי שעל אף כל הסיכויים האפסיים לשרוד המשיך לנגן בכינור, המשיך לעשות סדר פסח, המשיך להבריח אוכל, התאמן בנשק. גיבור הוא מי ששרד את השואה ואזר אומץ להתמודד עם זה שוב ולספר לנו. יעקב פוליצר ודוד "דוגו" לייטנר הם רק דוגמאות לגיבורים כאלה.

שבועיים עברו מאז שחזרתי מפולין והבנתי ש"חזרתי" זאת ככל הנראה מילה יחסית. משום שפיסית אני נמצא עכשיו בישראל, אבל משהו ממני, אמנם קטן, נשאר בפולין – ולנצח יישאר שם. אני לא יודע למה, אבל אני בטוח שעוד אחזור לשם. אני חושב שרק כיום, אני באמת מתחיל להבין מה בעצם היה שם. הייתה שם גבורה של עם שלם, שעוד לא נס ליחו וכיום עוד נלחם על עצם קיומו.

ואני שואל אתכם שוב, מה טריוויאלי בחיינו? מה הוא הדבר שאותו אנחנו רואים כמובן מאליו ולא מייחסים לו חשיבות כלל? האם הבית שלנו, המשפחה שלנו, המדינה שלנו, החברים שלנו? האם אנחנו יכולים לדמיין באמת מצב בו לוקחים לנו את כל אלה? האם אנחנו יכולים להמשיך להישאר רציונליים בעולם לא רציונלי?

היום כשתדברו עם חבריכם או הוריכם, כשתחזרו הביתה מעוד יום לימודים מרגיז, כשתכינו ארוחת ערב, וכשתצחקו – תחשבו על ששת מיליון היהודים, שנתנו את נשמתם בשביל שאנחנו נוכל לחיות כאן. ותזכרו, שאין דבר טריוויאלי בעולמנו. עם ישראל חי!