חבריי היקרים,
לאחרונה אתם מרבים לשאול אותי שוב ושוב למה לא רואים אותי עוד. אני מגיב בתמיהה על שאלתכם מאחר ולא הלכתי לשום מקום. אני פה ונשארתי פה. אז כשחיוך על פניכם, אתם מחדדים שוב את השאלה- "למה לא רואים אותי בפייסבוק?".
אז, עמיתיי מהרשת החברתית, קבלו הודעה - אל תחפשו אותי שם היות ויצאתי סוף סוף לחירות. אני כבר לא שם, אבל אני קיים, בחיים האמתיים, מלא באהבת החיים ונושם את ריח החירות. רק שתדעו שאני מחכה לכם בחוץ, מלא עניין וסקרנות לדבר אתכם, פנים מול פנים, כמו בשנים קודמות. אחכה לכם בדשא ליד בית הכנסת היכן שהיינו מקיימים שיחות נפש אל תוך הלילה. שנוכל להתרגש ולצחוק כמו אז.
תסלחו לי אבל החלטתי שלא מתאים לי להמשיך להיות נוכח ו"בעניין" בתוך חייו התוססים של ה"פייסבוק". וכעת, משהשתחררתי קצת מכבלי הרשת בדרכי לעולם היפה שממתין לי, אני מרגיש קצת מנותק מכם. כי כולכם שם, כאילו זה ברור שכל חיי החברה מתרחשים כמעט אך ורק ברשת החברתית. אל תדאגו, זה לא שמחקתי את דף ה"פייסבוק" שלי, אבל החלטתי לסמן גבול.
חשבתי עד כמה מתאים לעשות זאת בדיוק בזמן שמסמל את היציאה מעבדות לחירות. עד עכשיו השתעבדתי לעולם הוירטואלי ללא הפסקה אבל הרגשתי שכבר אי אפשר להיות דבוק אליו כל הזמן. שחייבים לסמן גבולות כי זה מתחיל להיות נוראי. צומחת לה מתחת לאפינו תרבות שמאמינה שאם אין לך דף "פייסבוק" אתה לא קיים, ומשתעבדת לו שעות על גבי שעות ביום, ואני לא רוצה להיות חלק ממנה. כבר אין פגישות מול העיניים אלא רק סיסמאות של "תחפשו אותי בפייסבוק".
בינתיים, אני ממשיך להיזכר בימים שעוד היינו קובעים להיפגש בערב ומדברים, וצוחקים ומתרגשים שעות רבות. אני מחכה שתצטרפו אליי לטיול בשבילי העולם הנפלא שמחכה בחוץ, ושאולי תבחרו גם אתם בחיים של חירות ושמחה.
ממני,
חבר שמתגעגע