אחד המשפטים הנפוצים ביותר הנשמעים דרך קבע מפי הורים אוהבים אל ילדיהם האהובים, כתגובה לנפילה או מכה שספג הילד הוא "לא נורא, תקום, לא קרה כלום".
כל כוונתו של ההורה טובה היא שכן בטוח הוא שאם יסיח את דעת ילדו מן הכאב, יתאושש הילד מהר יותר ויחזור לענייניו. אך אכן דרך זו טעות ביסודה. אדמה לעצמי מה היה קורה לו ניגשתי לאדם הקרוב אליי ביותר, בן זוגי, תוך שאני משתפת אותו בכך שראשי אחוז כאב עז. אחד הדברים האחרונים שאצפה ממנו לומר כתגובה הוא "עזבי אותך שטויות, לא קרה כלום, הכל בסדר, תחזרי לעניינייך". אני אמשיך ואומר "אבל ראשי ממש כואב, אני לא יודעת מה לעשות", ואצפה לנחמה. כמה חסרת התחשבות תהיה תגובה כגון, "עזבי, בכלל לא כואב לך, זה לא נורא"... כי באמת "זה כן נורא", אזעק בקול גדול, "זה נורא בהחלט", כואב לי וקשה לי ואני מצפה להתייחסות רלוונטית להרגשותיי.
כך בעצם גם אנו ההורים מבטלים את רגשות ילדנו וזהו בעצם אחד הגורמים העיקריים לצרחות לא פרופורציונאליות או להצגות שונות ומשונות שהילד מציג עד כדי כך שלעיתים יקשה עליו להירגע מהמכה שקיבל.
לפני הכל הימנעו לחלוטין מאמירת משפטים כגון "לא נורא", "לא קרה כלום", "זה סתם שטויות", "הכל בסדר", "תחזור לשחק", כי הם פשוט לא נכונים.
*כשאנו אומרים "לא נורא" בעוד לילד כואב מעט או הרבה, וזה כלל לא משנה דרגת הכאב, מתערער ביטחונו העצמי בכל הנוגע להבנת הדבר הטבעי ביותר, תחושותיו וכאביו. שכן הוא מצד עצמו מרגיש שזה נורא אך הוריו, אליהם עיניו נשואות, אומרים שהוא צריך להרגיש אחרת.
*כשאנו אומרים "לא קרה כלום" אנו מבלי משים הופכים את ילדנו ללא דובר אמת, שכן הוא זה עתה אמר שקרה דבר מה, אך אנו אומרים לו שזה כלל לא נכון.
*כשאנו אומרים "זה סתם שטויות" אנו ממעיטים בערך של רגשותיו שכן בעיניו מה שזה עתה אירע, הוא דבר משמעותי שאף מביא אותו לידי בכי, ואנחנו בהינף יד מבטלים זאת ואומרים שהבכייה שלו שטותית ולא ראויה, ומי שמנו לשופטים?!
*כשאנו אומרים "הכל בסדר", אנו בעצמנו לא דוברים אמת שכן איך יכול להיות ש"ה-כ-ל" בסדר אם זה עתה ראינו את ילדנו מקבל מכה... ואף אם לא ראינו, אמורה להספיק לנו עצם העובדה שהילד מספר לנו על שחווה.
*כשאנו אומרים "תחזור לשחק" עוד בטרם הילד סיים לפרוק את כאבו הרגשי שנוצר מכאבו הפיסי, הוא מרגיש שלא מספיק מתייחסים אליו או שלא מבינים אותו, כאשר עם הזמן הוא פשוט יפסיק לשתף אותנו, הוריו, בתחושותיו דבר שהופך לבעיה מספר אחת של הורים לילדים מתבגרים.
אז מה עלינו לעשות?
*עלינו לתת מקום ולהכיל את רגשותיו של הילד בכדי לעודד אותו לבטא את עצמו כבר מגיל צעיר ביותר, דבר שיעזור לו בהמשך דרכו לבוא ולשתף אותנו גם בתקופות קשות יותר כגיל ההתבגרות, תקופות בהן מתחנן ההורה לדעת מה עובר על ילדו. לדוגמא, "אמא קיבלתי מכה כואבת"... "אוי, מה אתה אומר, זה באמת לא נעים"
*אחד הדברים החשובים לאדם הוא התחושה שמבינים אותו על כן אם נעצים את תחושותיו של ילדנו, הוא יירגע ויחזור לענייניו מהר יותר מתוך תחושה שיש מי שמבין אותו. לדוגמא: "אני רואה שהחוויה הזאת ממש קשה בעבורך ומצערת אותך".
והכי חשוב, שנתפנה לרגע מענייננו כמבוגרים ונקשיב גם לבעיות של קטנים, כך ניתן לילדינו את התחושה שיש להם על מי לסמוך ועם מי לדבר כשדבר מה קורה או עובר עליהם. וגם אם לנו הדבר נראה קטן וחסר משמעות, בעבור ילדנו זהו עיצוב עולמם.
חגית אמאייב, יועצת נישואין ומשפחה, מטפלת גוף-נפש ובאתר הבית "בשניים ויותר"
www.b-two.co.il.