תזכורת: לפני כשנה שבתי מטיול עם רעייתי וחמשת ילדיי ובכניסה למושב הותקפנו באבנים על ידי צעירים ערבים, שעמדו לצד הכביש. קודם הרכב של אשתי. אחר כך שלי. את אחד המיידים זיהיתי בבירור. הזעקנו משטרה. התברר שלפנינו נפגעו אחרים. עשרות מבני המושב התאספו ויחד נכנסנו ליער בן שמן הסמוך, לדלוק אחרי המפגעים. מצאנו אותם בקבוצה.
כעשרים חבר'ה כבני 18 עם כמה מבוגרים מזוקנים לבושי גלביות. כשהמשטרה הגיעה הצבעתי על המפגע. הוא נעצר. אחרי כמה שעות הגענו, כל הנפגעים, למשטרת לוד והגשנו תלונה מסודרת. למחרת הגישו שלושה ממדריכי הקבוצה הערבית תלונה נגדית. שלושתם, התברר מעדותם, לא יודעים על שום זריקת אבנים. הם ישבו סביב למדורה כשחבורת מושבניקים הגיעה ואחד שלבש חולצה אדומה שלף אקדח ואיים עליהם. במשטרה הכירו מהמושב רק שתי נשים ושני גברים, אלו שנפגעו. לי יש רישיון לאקדח. לגבר השני לא. הפור נפל עליי.
כעבור שלושה ימים נחקרתי באזהרה, כחשוד באיומים בנשק, ושוחררתי בערבות. שנה שכב התיק בפרקליטות. לפני כחודש פניתי ובקשתי לדעת למה. בפרקליטות הסבירו שיש צורך בהשלמות חקירה. אלו החלו במהירות בעקבות פנייתי והסתיימו בתוך יום. ההחלטה נפלה. שני התיקים, שלי ושל מיידה האבנים, בישרה לי סגנית בכירה לפרקליט מחוז המרכז, עו"ד שחף קלינמן שמעוני, נסגרים בעילה של "חוסר ראיות מספיקות". מדובר בשערורייה בלתי נסבלת. ראשית, משום שלא ברור לי איך אפשר לטעון שאין ראיות כשאני נפגע מאבנים, מזהה בוודאות את המיידה, מטלפן למשטרה, ומצביע עבור השוטר על האיש. הרי אני הראייה.
שנית, באשר לעילת סגירת התיק שלי. מה פתאום "חוסר ראיות מספיקות"? למה לא "חוסר אשמה"? מה לי ולסיפור הזה? לפני עשרה ימים קבלתי לידיי את תיק החקירה. קראתי אותו עשרים פעם. משטרת לוד הפיקה כאן בית ספר לתפירת תיקים מהרמה הנמוכה ביותר.
הכול התחיל, כאמור, בתלונה המאוחרת שהגישו הערבים, שטענו שמישהו בחולצה אדומה איים עליהם. לחוקרים הם סיפרו שהם נבהלו והזעיקו משטרה. בדיקה במוקד 100 הראתה שמי שהזעיק אותה הייתה אשתי. כל העדים הערבים שיקרו. גם כשהגיעה המשטרה לא טרח אף ערבי להתלונן שמישהו איים עליו. הם נזכרו בזה רק אחרי שאנחנו הגענו למשטרה להגיש נגדם תלונה. ומכיוון שכאמור אני הייתי הנפגע היחיד שיש לו רישיון לנשק והערבים דיברו על חולצה אדומה, כל מה שנותר לחוקרי תחנת לוד היה להלביש את החולצה הזו עלי. ואת זה, מלמדת הניירת, הם עשו בקלי קלות.
קודם התקשר החוקר, רס"מ אלכס אמנר, למ', שגם מכוניתה נפגעה מהאבנים. הוא לא גבה ממנה עדות, כזו שהיא תצטרך לאשר ולחתום עליה, אלא דיבר איתה בטלפון. בסוף השיחה חיבר "זיכרון דברים", אותו ניסח לעצמו. "שאלתי אותה אם היא מכירה את קלמן ליבסקינד והיא אמרה שכן, שגם הוא היה באירוע. שאלתי אותה אם היא זוכרת איזה צבע חולצה לבש קלמן והיא מסרה לי כי צבע חולצתו היה אדום או ורוד", כתב. זה היה הכזב בתפארתו. מ' הייתה באותה עת חברתו של אחד מבני המושב. היא נפגעה שעה קלה לפניי, טסה אל בית החבר ונשארה שם. באירוע ביער, שבו מצאנו את המיידים ושבמהלכו לכאורה איימתי על מישהו, היא בכלל לא הייתה. יתרה מזו, עד לאותו יום מ' ואני לא נפגשנו מעולם. בפעם הראשונה ראינו האחד את השנייה בתחנת המשטרה. בהתחשב בשתי העובדות הללו, הסיכוי שמ' אמרה לחוקר שהיא ראתה אותי באירוע ביער עם חולצה אדומה, נמוך מאפס.
הלאה. בעוד אמנר חוקר אותי, נכנס לחדר רס"ל ירין קישלס, שהוקפץ ליער בליל האירוע. אני זוכר נהדר את כניסתו לחדר משום ששמחתי לשמוע אותו מספר לחוקר שלי שהערבים טוענים שלמי שאיים עליהם הייתה חולצה אדומה. "אמרתי לך מההתחלה שאני הייתי עם סווטשירט חום", הטחתי בו, "עכשיו ברור לך שאם בכלל מישהו איים, זה לא אני?". עיון בתיק החקירה שקבלתי כעת, לימד שאמנר לא אמר נואש. בעוד זיכרון דברים שהכניס לתיק הפך את האירוע על ראשו. "נכנס לחדר שוטר ירין קישלס ושאלתי...אם הוא זוכר את הבחור שיושב מולי והוא אמר שכן, מהאירוע של האבנים ושמו קלמן. שאלתי... אם הוא זוכר איזה חולצה לבש החשוד וירין אמר 'אני חושב משהו אדום'". גם ירין גיבה את הדברים במזכר. "לשאלת החוקר אלכס אם אני זוכר מהאירוע שהיה בגמזו מה לבש המתלונן קלמן...רק ממיטב זכרוני אני אומר כי הוא היה לבוש חולצה אדומה...". גם אם לא הייתי יודע שמהלך השיחה בין שני השוטרים היה אחר לגמרי, איש לא היה מצליח לשכנע אותי ששלושה ימים אחרי האירוע, שקישלס עצמו תיאר בדוח הפעולה ככזה שהתרחש "במקום חשוך מאד בתוך היער" ונכחו בו אולי מאה אנשים, מה שהוא זוכר בדיוק זה את החולצה האדומה שלי (זו שגם אם תהפכו את ארון הבגדים שלי לא תמצאו).
הצעתי לחוקר ראיות לכך שלא לבשתי אדום. "חטפתי את האבנים בדרך חזרה מטיול ויש לי תמונות שצולמו במהלכו עם הסווטשירט החום", נזכרתי. רס"ל אמנר לא רצה. הצעתי לו גם לעיין במה שצילמה הטלוויזיה במעגל סגור הקבועה בתחנת המשטרה שלו, שתיעדה אותי מגיע מהיער להגיש את התלונה עם אותו בגד. גם את זה לא עניין אותו לבדוק. "אולי תגבה עדות מעשרות האנשים שהיו ביער באותו לילה", ניסיתי שוב, "שאל אותם אם ראו אותי מאיים או אם מישהו מהם זוכר מה לבשתי". קדחת. החוקר התעקש לא לבדוק שום דבר שעלול לחרב לו את החשדות. הוא שב וטען שהערבים זיהו אותי כמי שאיים עליהם ודי בכך. עיון בעדויותיהם מלמד שלא רק שהם לא תיארו שום דבר שדומה לי, למרבה החרפה הוא וחבריו החוקרים גם לא ביקשו מהם לתאר. הם לא נשאלו האם המאיים הוא צעיר או זקן, גבוה או נמוך, מתולתל או קרח. כלום.
בשבע השנים הקרובות, בגלל שוטרים תחמנים שחונכו לחפש כתבי אישום גם במחיר תפירת תיקים, אסתובב עם רישום פלילי. יש עוד רבים כמוני. יש גם מי שמגיעים לכלא בלא שחטאו. אני בטוח. שוטרים שבודים ראיות בחקירה אחת, לא יכולים להיות צדיקים באחרות. אגב, למיידה האבנים שלום.