איילת תושבת בקעת הירדן, נכדה לניצולת שואה, כתבה מכתב על סבתא בת ה-88 ליום השואה.
"סבתא יקרה שלי, בת 88 שתיבדה לחיים ארוכים, ניצולת שואה. בגיל 6 התייתמה מאביה ובסביבות גיל 14 ראתה את אמא ואחיותיה בפעם האחרונה. היא היתה הולכת יחפה בשלג, בספק אם היה לה סמרטוט להתעטף בו. ילדה בת 6, נערה בת 14, נמלטת על נפשה ונודדת ממקום למקום, ילדה בלי מקום שייכות, בלי דבר שנקרא בית".
"חופרת בידיה הקטנות והעדינות בשלג בשביל למצוא סלק או לפת או איזה תפו"א קפוא רק בשביל שתצליח "לתחזק" את עצמה. לאחר שנתיים בערך פרצה המלחמה "רשמית", אז היא הכירה את סבא שלי ז"ל, שהיה פרטיזן וכבר אלמן מאשתו וילדו הקטן. ביחד הם המשיכו לברוח, להסתתר, ללדת שני בנים,ולהבריח ספר תורה מהגטו שסבא רבא שלי כתב".
"הם הגיעו לפה, לארץ ישראל מדינת היהודים, המקום בו הם אמורים להרגיש שייכות, מקום שיתן תחושה של בית, ביטחון. לא מקום שנותן מליון שקלים "לשורד האחרון" אחרי איזה חודש באי. בזמן שהשורדים האמיתיים חיים בחרפה ובתת תנאים, בבדידות ובבושה!!"
"לא מקום שנותן מקום בפריים טיים לעוכרי ישראל ומיליון שקלים לאדם שהיה כה קרוב לקחת אותם. במקום לתת לאנשים האלה שלא היה להם תקציב שבועי ומותרות והמשימה היחידה שהיתה להם זה לשרוד את השעה הקרובה. לא מקום שמעלה את מחירי הדירות והאוכל בצורה לא הגיונית בזמן שהאנשים היקרים הללו עדיין סובלים מרעב ובעיות דיור, חימום, סיעוד וכדומה! לא מקום שדואג לאויביו במקום לעניי עירו".
"נראה לי שאחד הדברים הכי מכאיבים ומזעזעים חוץ מהשואה, זה שניצולי השואה צריכים להרגיש שהמקום שבשבילו הם סבלו, שרדו, לא התייאשו והאמינו, פשוט מתייחס אליהם כלא היו ולא יהיו. סבתא שלי את גיבורה, את השורדת האמיתית, והנקמה הכי טובה שלך זה שאת בגיל 88 עדיין מחייכת, צוחקת, עם הנכדים הנינים. אני שמחה איתך ועצובה איתך ביחד ביום הזה!"