זה אני הקטן שעומד מהצד, מציץ מזווית הדלת. אני רואה אתכם דרך מסך של דמעות, שומע את זעקותיכם. אני נשבר שוב ושוב, מתחמץ ומתכווץ בתוך עצמי. אתם שאמורים לספק לי שכבת מגן, ביטחון, מותירים אותי רועד מפחד.
רגע של שקט, מתח באוויר, השקט שלפני הסערה, ואז מילה, חדה כתער, מפלחת את הדממה ובין רגע תוהו ובוהו, צלילים צורמים שמבקעים את תמימותי, את הווי ילדותי.
עיניכם יורקות אש, כדרקון דורסני, מפלצתי, שזורע הרס וחורבן. הוא מחריב כל חלקה טובה ואני מנסה לברוח אל עולם הדמיון שם אולי ישנו חוף מבטחים, אך אין מנוס. זעקותיכם שוברות את ליבי לרסיסים. למה זה קורה? אינני יודע... אולי זה בגללי... אני מתייסר. תנו לי מנוח, אני רוצה לברוח. פשוט אי אפשר לחיות בצלכם. אתם כעת, כל אחד מבוצר בשיגעונו, לא שמים לב עד כמה אני אומלל. לעולם לא תדעו עד כמה אני מבוהל, מרגיש נגזל. גוזלים את ילדותי, אני רוצה לצרוח בכדי שתשמעו. אך כאשר אצרח, האם יהיה לכם רגע, האם מה עובר עליי באמת תדעו?
"די, תפסיקו, זה מספיק", אני הלום כפצוע זב דם. "די תשלימו", אי אפשר לישון בשקט, אני בלילה לא נרדם. אני מת מבפנים, והפחד עם כל דלת שנטרקת. נפשי שלי כואבת, כל-כך דואבת. נשמתי חסרת מרגוע שכן היא שפצועה, אני זקוק לשניכם גם יחד, אז במקום לריב, אנא מכם תנו לי אהבה. תנו לנשום, לגדול כמו ילד, במקום לבגר אותי בעשר שנים, תנו לשחק בנחת, במשחקים של ילדים. מה לא עשיתי בכדי שתחדלו אך כלום לא עזר, אפילו רציתי שתצעקו עליי, במקום האחד על השני, אז משכתי לאחותי בשיער.
רוח חדשה נושבת דרך חלונות ביתנו....
אני לא יודע מה קורה, האם זה טוב, האם זה רע, אבל אתם יוצאים יחד כבר חודש, אחת לשבוע לאיזו מסיבה. אני לא באמת יודע לאן אתם הולכים, אבל אני רק יודע שאתם חוזרים כה רגועים. עכשיו כשאני מציץ מפתח הדלת, אני שומע שגם לאחר שאתם רבים, לפעמים גם מדברים. משהו טוב קורה כאן בבית, אלו-קים עשה שלא יגמר, ישנם חיוכים ואור בעינכם, אנא ממך ריבונו של עולם עשה שכך לנצח יישאר. כולי מתמלא שמחה כי מתחולל שינוי גדול, פתאום יש גם שקט ולא רק ויכוחים, עכשיו אתם לשם שינוי מדברים כבר על הכל.
שמעתי שישנה אישה אחת, איתה הם נפגשים, שמעתי אותם אומרים זאת בשיחה של מבוגרים. אני אוהב אותה, את אותה האישה, אני אוהב אותה כי היא החזירה לי את ילדותי, את משפחתי. אני לא יודע מה היא עשתה שם, כי עכשיו הם יותר שמחים. האם היא קוסמת או מלאך, זאת לא אדע, אך זה כלל לא משנה, אני רק יודע שאת חיי אני חב לה, ואם אפגוש בה גם אני, אומר לה רק תודה.
ואומר אני כמי שעוסקת במלאכה: אני גאה ומאושרת להיות אותה האישה.
חגית אמאייב, יועצת נישואין ומשפחה, מטפלת גוף-נפש ובאתר הבית "בשניים ויותר"
www.b-two.co.il.