ניקול אברהמי סיפרה כי בנה, שעלה לארץ בשנת 1977, אהב את ישראל ואת האזרחים, והיה מוכן תמיד להקריב למען המדינה. "לא יצאנו מעולם לחופש. פסקל רצה להיות תמיד מוכן, ואולי עכשיו הוא מחייך שם למעלה אחרי שלמרות כל הקשיים והמבצעים הוא דאג לטפל בשלושת ילדיו ובנו ההורים - כי הזדקנו".
את יום מותו, זוכרת ניקול לפרטי פרטים. "שמעתי שהיו יריות ואמבולנסים. הסתכלתי בטלוויזיה, ואני לא יכולה לתאר לכם את ההרגשה. ידעתי שמשהו נורא קרה והתקשרתי לימ"מ - אבל הם לא ידעו כלום. התקשרתי עוד פעמיים אבל הם לא סיפרו לי. הדלקתי נר, ואז קיבלתי את הבשורה המרה".
"אני מקווה שכמו שארץ ישראל הייתה בלבו - הוא יישאר בלב של כל עם ישראל. הוא לא רצה שתהיה סכנה לאף אחד - זו הייתה המטרה של חייו", סיכמה.
במהלך שירותו, זכה אברהמי לשני עיטורים מטעם משטרת ישראל: ב-1990 קיבל אברהמי את עיטור האומץ על חיסול יחידת מחבלים וב-1995 קיבל את עיטור המופת, כשהסתער על שלושה מחבלים שהיו בדרכם לפיגוע. ב-1988 השתתף אברהמי בכוח הפריצה ל"אוטובוס האמהות". באחד המבצעים בחברון, כאשר כוח הימ"מ היה בנחיתות מספרית, אברהמי הסתער לבד על 4 מחבלים והרג את כולם.