אשר פלמר הי"ד
אשר פלמר הי"דהמשפחה

חבריו של אשר פלמר שנרצח עם בנו יונתן מיידוי אבנים סמוך לקרית ארבע כתבו קטעים לזכרו.

אשר פלמר, בן 25 מקריית ארבע, ובנו יונתן, בן כשנה, נרצחו לפני כארבעה חודשים בשעה שנסעו בכביש 60, סמוך לכפר חלחול, צפונית לחברון.

פלסטינים יידו אבנים לעבר הרכב בו נסעו ואחת מהן פגעה בראשו של אשר. כתוצאה מפגיעת האבן איבד אשר שליטה על רכבו, התהפך לצידי הכביש ונהרג יחד עם בנו.

"אם הייתי צריך לבחור שוב עם מי להתחתן, עם מי לבלות את שארית חיי, הבחירה שלי הייתה רק בך ולא באף אחת אחרת", כותב אשר במכתב המצורף למתנת יום הנישואין שהעניק לפועה, שבועיים לפני הרצח, "אני כל כך אוהב אותך. את האישה הכי טובה בעולם. איך שאת סוחבת את ההריונות שלך, בגבורה כזאת, למרות שנורא קשה לך. ובתור אמא אני מעריץ אותך: הלוואי שאזכה להיות אבא כמו שאת אמא נפלאה. שתהיה לנו השנה הבאה עלינו לטובה נפלאה לפחות כמו זאת שהייתה. אוהב אותך מאוד מאוד, אשר.

נ"ב: סליחה, ושוב סליחה, אלף פעמים, על כל הבעיות שאני עושה לך (את יודעת, טפטוף מים על הרצפה וכו'...). אוהב אותך מאוד מאוד".

אחרי הפיגוע, פועה מספרת לי על ערימת מכתבים שאשר כתב לה עוד מהתקופה שבה יצאו. במהלך שירותו הצבאי בחיל הים, היו ימים שלמים בהם שהו החיילים בלב ים, ללא קליטה. את כל רגשותיו, מחשבותיו וגעגועיו קיפל במכתבים שתמיד היה מוסר לה בסוף פגישותיהם.

אשר, שעוד לא הספיק לחגוג 25 שנים, גדל בקרית ארבע, הפליא לנגן על כינור, המשיך את לימודיו התיכוניים בישיבת "כינור דוד" ולאחריה, בישיבה הגבוהה בבית אל. במהלך שירותו במסלול הביינישים של חיל הים, הכיר את פועה. יוסף, אחיה של פועה, וחברו הטוב מהישיבה, שידך בין השניים.

"היה בו שילוב חד-פעמי של שקט ורכות עם עוצמה וכוח. מצד אחד מוסיקאי, נפש עדינה עם רגישות נדירה לזולת. מצד שני חזק, בעל כוח פיזי. מצד אחד נגן כינור, שלמד תורה בישיבה, מצד שני עבד בבנייה. היו לו ידי זהב. הוא הכין לי בידיים שולחן עץ לסלון. מעולם לא הזמנו איש מקצוע הביתה. נגרות, חשמל, הכל הוא ידע, לא יודעת מאיפה. האהבה שלו אלי ואל יונתן הייתה עשויה בדיוק משני הקצוות האלה, עוצמה ורכות". מספרת פועה.

את אשר פגשתי בפעם הראשונה בגיבוש מיון לחיל הים, מספר חבר קרוב. יום בהיר אחד, על הדשא של בסיס ההדרכה של חיל הים בחיפה, הוא וחבר נוסף, חיים, ישבו שם, באחת מההפסקות, רגועים, לומדים משניות.

האמת שאני, בתור בני"ש צעיר, שיעור ג' מהישיבה באיתמר, הסתכלתי עליהם בהערצה, באותה הפסקת צהריים.

"שיעור ד' מבית אל", הם אמרו לי. וואו. שיעור ד', האמת שאשר היה נראה אפילו יותר מבוגר, עטוף במעין הילה של שלוה, של נינוחות כזו.

ביום של הגיוס פגשתי את אשר וחיים שוב ומאוד שמחתי. שמחתי שמלווים אותי כאלו בני תורה בשירות הצבאי שלי, בני תורה שמחים ומלאי חיים, אנשים שברור שהתורה נעשתה להם סם חיים.

לאורך הטירונות מאוד נקשרתי לאשר וחיים, שהיו לי לחברי נפש ממש.

אשר ואני נהגנו להתמרמר ביחד על הראש הקטנוני של הצבא, עד כמה שהוא לא מתאים לאנשים שכבר למדו להיות בוגרים ואחראים ועד כמה שלפעמים נראה שהצבא מתנהל באופן אבסורדי ועל זה שהשירות בדבורים לא מספיק קרבי.

רכשתי חבר יקר.

אחרי הטירונות התחלנו את השירות המבצעי בספינות. לשם כך התחלקנו לזוגות שפוזרו בין הספינות.

התמזל מזלי ואשר ואני נפלנו "לאותה הסירה", ה836.

אז החלו הקשיים האמיתיים, בעיות כשרות, דיבורים לא כ"כ נקיים של שאר חברי הצוות, שלא לדבר על כל הבעיות ההלכתיות בהן נתקלנו כתוצאה מהצורך להעביר שבתות בספינה, חשמל, אש, בישולים, עירוב, עוד בעיות רבות ומגוונות.

לאשר היו הכתפיים להתמודד עם כל הבעיות הללו, תמיד ברוגע, בנחת, בשלוה. אשר היה חושב, הוא לא היה עושה דברים בערך, וגם כשהוא היה צריך להעיר לי או להוכיח אותי על איזה דבר הלכה שלא ידעתי או שלא נהגתי בו כראוי – תמיד באהבה, בעדינות "לא יודע, ככה נראה לי, כאילו, פשוט בדיוק יצא לי ללמוד את זה לא מזמן.." 

אשר לא היה מתנשא. הייתה לו נוכחות נעימה ורגועה, הוא היה משרה שלוה מסביבו, עם החיוך הזה, שהיה מקמט לו את הלחיים, שהיה מאיר אותו ומסביבו, חיוך של בן אדם שאוהב את החיים, שמבין עד כמה החיים האלה הם דבר נפלא וקסום.

לסגור שבת בים זה היה דבר קשה. קשה מאוד, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה רוחנית-חוויתית.

זכורה לי באופן חזק מאוד שבת אחת ספציפית.

ההכנות לשבת תמיד היו עניין מסובך ולחוץ. לבשל, להכין את הספינה מכל מיני בחינות, שוב להתווכח עם החבר'ה בצוות על עניין המוזיקה וכו', באותו יום שישי אשר ואני התחלנו את ההכנות לשבת קצת מאוחר בגלל שהפעילות המבצעית התארכה עד הצהריים המאוחרים וזה לא השאיר לנו יותר מדי זמן להתארגן.

התחלנו לעבוד, לחתוך ירקות, להפשיר עופות, ואשר מנצח על המלאכה. תוך שעה קלה, עמד לו הסיר והתבשיל התבשל ומילא בריח טוב את כל הספינה, ממש שמחנו.

אבל זמן קצר לאחר מכן החשמל בספינה קפץ ואחד החברה מהצוות כיבה את התבשיל והדליק אותו שוב, לאחר כניסת השבת. אשר ואני היינו בבעיה.

לא ידענו אם התבשיל מותר או אסור והיו לנו הרבה סיבות לחשוב שהתבשיל אסור. התלבטנו והתלבטנו ואז אמרתי: "תשמע, כמה הזמנויות עוד יהיו לנו בחיים באמת להרגיש את ההלכה בחיים שלנו באופן מעשי, להתגבר באמת ולהבין שאיסור זה איסור? כל החיים שלנו יש לנו קהילה, שעון שבת, פלטה וכו' מתי כבר יצא לנו בחיים להגיע לכזה נסיון ולעמוד בו?"

אז עלינו לסיפון, התפללנו ערבית עם קבלת שבת ארוכה ונעימה, עשינו קידוש והתחלנו לשיר זמירות שבת בכל הכח, צועקים, שרים ונהנים, כל הים היה שלנו, שרנו עד שהצטרדנו, עד אמצע הלילה, עד סוף המשמרת, והלכנו לישון מאושרים ושמחים.

 

אשר היה עושה הכל במקצועיות, בשמחה פנימית ועד הסוף. הוא לא היה עושה רעש, הוא פשוט היה עושה, הוא היה "זה שאפשר לסמוך עליו" הוא היה האבא של החבר'ה בצוות, וכל מי שנפגש איתו ראה בו דמות משמעותית ומעניינת. אני זוכר שהיה לנו קצת קשה עם הראש של מפקד הספינה שלנו, אבל אשר האריך את רוחו גם ברגעים בהם אני נשברתי.

כולם אצלנו היו מאוד דואגים שיהיו להם את המדים הכי טובים שאפשר, את החולצה הכי יפה ומדוגמת, הכי נעימה. אשר פשוט היה הולך לאפסנאות, לוקח מדים, לובש אותם בלי גופיה ומתחיל לעבוד. אשר היה איש של פשטות, הוא ידע טוב מאוד להפריד בין עיקר לטפל.

 

כשסיימנו את שלב ההכשרה בצבא ועלינו לפלוגה באשדוד צוותנו כל שני ביינישים לספינה, מיד אחרי יומיים היה אימון סיירת שזה יום שלם של אימונים. בלילה לפני האימון גילינו שבכל אימון כזה יש מסורת.. מצרפים לכל ספינה כמה חיילות כדי שתהנינה מהאימון.. כששמענו על זה היינו נבוכים מאוד, רק לפני יומיים הגענו לפלוגה ויהיה מאוד קשה לשנות את המסורת הזאת לילה לפני האימון. החלטנו (אשר, אני ועוד חבר) ללכת לדבר עם המ"פ. המ"פ בכלל לא הבין מה אנחנו רוצים ממנו ומה הבעיה עם זה "הן בסה"כ תעמודנה לידכם בזמן האימון". אבל אנחנו התעקשנו שזה לא לרוחנו.. כשהוא קלט שאנחנו רוצים שהחיילות לא יהיו על הספינות שלנו למחרת הוא כבר התחיל להתעצבן והסביר לנו, כמו שמ"פ יודע להסביר, שאין מצב שמשהו במסורת הזאת ישתנה וזה בכלל לא נושא לדיון. כשהמשכנו עוד קצת להתווכח הוא ממש היה בהלם, איך טירונים, שרק לפני יומיים הגיעו, מעיזים להתווכח איתו אחרי שהוא אמר את המילה האחרונה. ואז הגיעה הפקודה "תפסיקו לבלבל את המוח ותחזרו לספינות יש הרבה הכנות למחר. אין על מה לדבר!" לכמה רגעים היה שקט ופתאום אשר אמר לו בשיא ההחלטיות "רק שיהיה לך ברור שאם מחר עולות חיילות על הספינה שלנו- בזה נגמר מסלול ההסדר בחיל הים, אנחנו הולכים לומר בכל הישיבות שהעניין הזה לא מתאים לבחורי ישיבה ואין מה לחפש שם". המ"פ ממש רתח מכעס, הסתובב והלך.. למחרת בבוקר הוא קרא לנו ואמר לנו בשקט שהעניין הסתדר והוא הצליח לסדר את זה כך שעל הספינות של הביינישים לא תעלנה חיילות.

הטלפון מצלצל. אלי על הקו

"שבוע טוב", אני צוהל לעומתו ושומע מהצד השני קול ענות חלושה. נגזר עליו לבשר את בשורת האיוב.

לא נכון. אני לא מאמין. אתה משקר. זה פשוט לא יכול להיות. לא, לאאא, לאאאאא!

אני יוצא החוצה, לנשום אויר, להתבודד, לדבר עם ה', לפרוק, לצעוק.

מערבולת גועשת בתוכי, מעכל ולא מעכל.

תחושות מעורבבות של כאב נורא, תסכול, חוסר אונים.

זעקה אילמת טסה כלפי שמיא, דרך השער שלא נסגר, שער הדמעות, "אבא, למה???"

ואז עולה בי מחשבה קשה, למה הוא ולא מישהו אחר? למה הוא ולא אני?

למה, משפחה שלמה, טריה, מתוקה כל כך?

מה נשאר, אלמנה צעירה, אומללה, בוכיה, שחייה הפכו ברגע מאור גדול לחשך צלמות.

יום ראשון בערב. הלוויה.

דלתות הרכב של ה'חברא קדישא' נפתחות, מיטה מוצאת משם.

מיטה של גבר, של יהודי טוב, פשוט, מאמין, מיטה של חבר.

ויש עוד. יש גרוע מזה.

אחרי המיטה הגדולה יוצאת עוד מיטה, קטנטנה, בקושי יש מקום לאחוז בה. מיטה של תינוק.

אין, אין דבר מזעזע יותר מלראות גופה קטנטנה עטופה בטלית, ילד שלא הוציא את שנתו הראשונה.

מבט אחד על הדבר הזה, מבט של שבריר שניה, מספיק כדי לגמור אותך.

וכך, יוצאים האב והבן, אחד אחרי השני, לדרכם האחרונה.

ואנו איתם, הולכים, סוחבים ובוכים, בדבר המצמרר הזה שנקרא, 'מסע הלוויה'.

אור גדול הסתלק מן העולם. נלקחו יחד, המאור הגדול והמאור הקטן.

דממה ירדה לעולם והחליפה את מקומם של חיוכים, אור ושמחה בחושך וצער.

וחוויות הפכו ברגע לזכרונות.