אני נמצאת בימים אלו באחת התקופות העמוסות ביותר בשנה עבורי, ואני שואלת את עצמי, האם השנה כשאעמוד בצפירה ואשמע שיר מרגש- המילים יישמעו קצת אחרת משנשמעו בעבר, לפני שהכרתי את סיפורם של כל כך הרבה לובשי מדים?
פגשתי ועודני פוגשת משפחות רבות, לכל משפחה יש סיפור שונה, קשה ומרגש כאחד ולא הייתי מסוגלת להאמין שאוכל להזדהות עם אותן משפחות, עם הסיפורים והרגשות, כל כך מהר. ההפרדה בין החיים האישיים לבין התפקיד חייבת להגיע עם הכניסה למשפחה, לסיפור, להתמודדות. שם מגיע המקום שלי לקחת את עצמי צעד אחד אחורה, כי הקושי בלראות אנשים שיכולים להיות כל אחד מבני משפחתי במצבים כל כך כאובים ושבירים, הוא גדול מנשוא. מדובר לא רק בהפרדה בין החיים האישיים לתפקיד אלא גם בהיחשפות האינסופית לעצב והצורך האישי לשמור על שמחת החיים.
אותה הפרדה לא נמצאת אצל קציני מערך הנפגעים באופן טבעי: ללא כל כוונה תחילה, מצאתי את עצמי משליכה את דרכי ההתמודדות של המשפחות השכולות על התמודדויות הפרטיות שלי. אני לומדת כל יום מחדש מהמשפחות מה הן תעצומות הנפש הקיימות בהחלטה להמשיך ולחיות את הקיים, ולא להישאב לעצב ולשכול.
השירות שלי כקצינת נפגעים הוא מעבר למילוי תפקיד, הוא אורח חיים, בו אני מקבלת פרופורציות ורואה את החיים בצורה שונה ונושאת עיניי בהערצה כלפי המשפחות אותן אני מלווה. בשירות כמו שלי אני מודה על הקשיים והכאב - שגדולים ככל שיהיו, תמיד קטנים באופן יחסי לעומת כאבם של אחרים.
לא מובנת מאליה העובדה שמשפחות ירצו להכניס לביתם, או יכניסו כל-כך בחום, מישהי שלובשת את המדים, את הכומתה ואת תג היחידה בה איבדו את בנם ומייצגת את צבא ההגנה לישראל, שכחלק מהשירות בו נהרג יקירם. החיבור של המשפחה אלינו מתאפשר משום שהחייל לעולם יישאר חייל בחטיבה והם יודעים כי מעתה אנחנו נלווה אותם ונהיה שם כשיהיו זקוקים לכך. באחד המפגשים שלי עם אחת המשפחות, הגדירה את עצמה אם של חלל בחטיבה כ"15 שנה בתפקיד", המשפחות מבינות כי הן חלק אינטגראלי מהחטיבה לשנים הבאות.
החיבור עם המשפחות נרקם במהלך המפגשים בביתם, ימיי האזכרה, ימיי המשפחות בגדודים, שיחות הטלפון היומיומיות ועוד. התחושות תמיד מעורבות, כי גם בסופו של יום בו הגעתי למספר משפחות ונתתי את מלוא תשומת הלב והליווי הצמוד קיימת תחושת תסכול מהרצון להגיע ליותר משפחות ולהעניק קצת יותר ממה שהספקתי. מילת התודה של המשפחה, ואפילו חיוך אחד קטן- אלה הם מקורות האנרגיה והסיפוק שלי.
לכל אותם אנשים שלא יודעים שכול, זכרו תמיד שיום הזיכרון לחללי צה"ל הוא תזכורת לכך שישנן משפחות שכולות החיות את הכאב והזיכרון לא רק ביום זה, אלא באופן יומיומי.
בשבילי זו הזדמנות לעצור לרגע, להיות חזקה עבור המשפחות אותן אני מלווה אך להרשות לעצמי להצטמרר עם כל המדינה.
בשביל המדינה זו הזדמנות לעטוף, ולו ליום אחד, את אותם בני משפחה שבזכות בניהם אנו עטופים פה,
אלה שהגישו לנו את מגש הכסף ובמותם ציוו לנו את החיים.