טור על זוגיות ומשפחה במדור נשים עם מנחת הנישואין שרית יורב. מדי שבוע נעלה שאלה בנושאי זוגיות, נישואין, משפחה ועוד.
שאלה: אנחנו נשואים כבר כ13 שנים ויש לנו 7 ילדים. ב"ה זכינו להקים בית תורני כפי שחלמנו, הילדים מחונכים ובאופן כללי יש לנו הרבה נחת וסיפוק. ישנה בעיה שבכל זאת מעיבה מעט על האווירה בבית והיא כיבוד ההורים המופרז של בעלי. הורי בעלי גרים בשכונה שלנו אבל במרחק של הליכה די ארוכה (כרבע שעה). ההורים של בעלי מצפים שנגיע אליהם כל הזמן, בליל שבת להגיד "שבת שלום" (ולפעמים נתקעים שם לסעודה ארוכה ומייגעת עד שהילדים כבר "מטפסים על הקירות") , באמצע השבוע כי הם "כבר המון זמן לא ראו את הנכדים". בשנות הנישואין הראשונות שלנו היינו אצלם בכל סעודות השבת. עכשיו, כשיש לנו ב"ה הרבה ילדים, הם מבינים שזה כבר יותר קשה אבל עדיין ממשיכים לצפות לביקורים תכופים ושבתות רבות בצוותא. גם מהצד שלי, ההורים לוחצים שנבוא יותר לשבתות (הם גרים בעיר הסמוכה, מרחק נסיעה קצר) וכן אמא שלי בעצמה "קופצת" אלינו באמצע השבוע לראות את הנכדים. השיא הגיעה שאחרי שבת שהיינו אצל הורי (וזה היה פרוייקט אמיתי לארגן את הציוד לכל חבורת הילדים העליזה, לא לשכוח אף פרט, ולהיסחב עם הכל באוטובוסים...). אחרי השבת, ביום שני, אימי מתקשרת אלי ומבקשת שנבוא שוב, היא ממש נהנתה לראות הנכדים ולשהות במחיצתם, אז עכשיו יש לה יותר חשק, אחרי השבת.אנחנו, כזוג וכמשפחה ממש נקרעים. בעלי הוא בן-תורה וטוען שזה קיום מצוות כיבוד הורים לבקר אותם לעיתים תכופות כל-כך. אין לי מה לענות לטענה כל-כך נכונה, באמת הערך של כיבןד הורים הוא ערך חשוב ונעלה, מביע את הכרת הטוב שלנו על כל מה שהם עשו למעניינו, גידלו אותנו וכו'. מצד שני, אני מרגישה שאני ממש נחנקת ויודעת בוודאות שכל ה"כיבוד הורים" הזה בא על חשבון הזוגיות שלנו ועל חשבון הילדים שאולי היינו רוצים להשקיע בהם יותר זמן בסעודות שבת וכדו' ואצל ההורים זה פחות מתאפשר. גם בימות החול, החיים אינטנסיבים ואין לנו הרבה זמן לשוחח יחד אפילו, ואת הזמן ה"מיותר" המועט שיש לנו בין העבודה, הלימודים, הבישולים והכביסות אנחנו צריכים "לנצל" לביקורים משפחתיים..
נסיתי לדבר על כך עם בעלי. הוא הסכים שאנחנו משלמים מחיר כבד על "כיבוד הורים" , אבל מצד שני מרגיש שהוא לא יכול לסרב להם. כמובן שבכל פעם שהם צריכים עזרה הם מבקשים דווקא מבעלי, גם כי הוא גר קרוב יחסית לשאר האחים וגם כי הוא פשוט אף פעם לא מסרב. אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך ככה יותר ושלום הבית מקרטע בעקבות כל העניין.
מה לעשות? איך אציל את ביתי? איך אוכל לשכנע את בעלי להתנתק קצת מההורים ושגם ל"כיבוד הורים" יש גבולות? הוא כל-כך צדיק ובעל חסד ובאמת עושה את הכל מתוך מחשבה תמימה וטהורה שבכך הוא מקיים מצווה גדולה. איך אפשר לעשות זאת בלי לפגוע בהורים? ועוד שאלה אחרונה: מדוע ההורים שלנו לא מבינים לבד שאנחנו "נחנקים", שהקשר שלנו איתם מעיק ואינטנסיבי לנו מדי? תודה רבה מראש.
תשובה: שואלת יקרה, ניכר מסגנון כתיבתך שאת נמצאת במצוקה ובלחץ, קרועה כפי שאת תארת. מצד אחד את אמונה על ערכי התורה שמצוות כיבוד הורים היא מצווה חשובה מאוד, אך מצד שני "משהו פה לא נראה לך", יש כאן לדעתך משהו שצריך תיקון. לא ייתכן שהתורה ציוותה על כיבוד הורים ללא גבולות, ברמה שפוגעת בך או בחיי הזוגיות. לעניות דעתי את צודקת בהנחתך. כבר למדנו בספר בראשית "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באישתו", עפ"י התורה, על האדם הנשוי להעדיף את הקשר עם אשתו על הקשר עם אביו ואימו. כמובן שמצוות כיבוד הורים לא מתבטלת עם נישואי האיש, להיפך, היא מתרחבת וכעת כוללת גם את אשתו שמחוייבת לכבדם, כאילו היו הוריה. גם ללא החיוב ההלכתי הזה, ניתן להבין מצד דרך ארץ פשוטה ומדין הכרת הטוב. הכלה אסירת תודה להורי בעלה שגידלו אותו (ברמה הפיזית), וחינכו אותו (ברמה הנפשית והרוחנית) עבורה, והוא גדל להיות אדם כל-כך טוב, עד כדי כך טוב שאיתו בחרה הכלה המאושרת והנרגשת לחיות את חייה עד 120 שנה.
כל מה שכתבתי עד עכשיו הוא באופן כללי ונכון לכל הזוגות. באשר לזוגיות שלכם, אין ספק שהקשר עם ההורים הדוק מדי. מה האינדיקציה לכך? שלא טוב לכם עם הקשר הזה. יתכן שישנם זוגות שקשר הדוק כזה עם ההורים לא יפריע להם, הם ימצאו את הזמן להשקיע בזוגיות שלהם גם בתוך כל העיסוקים עם ההורים והמחוייבויות המשפחתיות. לך זה מפריע ולכן צריך לטפל בכך. עלייך להסביר לבעלך את הפגיעה שלך, את הקושי שלך להיות עם ההורים בקשר הדוק, אולי את צריכה שבעלך ישקיע יותר זמן בשיחות איתך. אפשר להסביר זאת מהגישה של: "כל-כך טוב לי לדבר איתך, אני מרגישה אחרי כל שיחת עומק איתך שאני קשורה אליך יותר ואני רוצה להיות קשורה ושותפה איתך יותר". כך הבעל מקבל שדר שאין כאן מלחמה בין שני צדדים: האישה וההורים והוא בתווך, צריך להכריע ביניהם. להפך, את בצד שלו וחפצה בטובתו ובטובת הזוגיות שלכם, למענו ולא נגדו ח"ו. יתכן שהתקפת הנושא באופן ישיר כזה תזכה להדיפה בנוסח: "נכון שהזוגיות שלנו חשובה אבל גם מצוות כיבוד הורים חשובה". במקרה כזה, בהסתמך על כך שציינת שבעלך הוא בן-תורה ואני מאמינה שהוא קשור עדיין לרבותיו (לפחות לרב אחד שממנו הוא מקבל), אפשר לנסות "לדחוף" אותו לשאול על העניין הזה (האם כיבוד ההורים מוזגם או לא?) את רבו. רק שיש לשים לב מאוד שה"דחיפה" הזו נעשית בעדינות מירבית, לא בנוסח "יש לך בעיה, תפתור אותה עם הרב שלך", אלא: "יש לי בעיה והייתי רוצה לשמוע את חוות הדעת של הרב...". עוד רעיון הוא לגרום לבעל ללמוד את הנושא איתך או לבדו: את יכולה ליזום לימוד בחברותא עם בעלך, במהלך הלימוד "תתקלו בלי כוונת זדון" בנושא של תלות בהורים (למשל, בשיחות הרצי"ה על פרשת השבוע, הרצי"ה עוסק בנושא זה- בפרשת משפטים, סדרה ב, עמ' 241. בוודאי יש מקורות נוספים ועלייך למצוא מקור שמדבר לנפש בעלך, כמובן) . ע"י כך תגיעו לדון ביניכם לבין עצמכם האם טוב אתם עושים (היזהרי לא לנקוט ב"אמרתי לך, אני צודקת", אלא לגרום לבעלך להבין לבד, בלי שתתערבי, שגישתו מוטעית). אפשרות נוספת היא למצוא עלון פרשת שבוע או מאמר שעוסק בנושא זה ולדאוג לשים אותו באזור, היכן שבעלך בדר"כ אוהב לשבת ולקרוא. כך שהוא יבין לבד את המסר. בין יתר האפשרויות יש גם מקום ללכת ליועץ נישואין שיבהיר את התמונה לבעלך, כפי שהיא נראית מנקודת מבטך ויראה לו עד כמה קשה לך הקשר האינטנסיבי עם ההורים.
חשוב מאוד שלא תשכחי, יחד עם כל תחושת המרמור על המצב, שאת חייבת הרבה תודות להורי בעלך, שגידלו עבורך את "אלוף נעורייך". תנסי אולי בכל זאת להתגמש ולתת להם במעשים קטנים יחסית, שלא כל-כך מפריע לך לעשות אותם. למשל, "לקפוץ" לומר שבת שלום, אם הבית שלך ממילא כבר מוכן ומסודר לשבת, כדי שלא יגררו אתכם להישאר לבעודה נגד רצונכם, אפשר להסביר להורים שאנחנו מאוד מצטערים אבל השבת לא נוכל להישאר כי הילדים כבר מאוד עייפים וכדומה.
אני מאמינה שככל שאת (וגם בעלך) להם מיוזמתך שלך, הבקשות מצידם יירדו. מדוע? בגלל תופעה המכונה: "הקבצן הטורדני". ישנה תופעה (אמיתית) של קבצן המגיע לאדם ומבקש ממנו צדקה, האדם דוחה אותו ובקבצן ניגש שוב ושוב, עד שבאיזשהו שלב לאדם המבוקש כבר נמאס מהקבצן והוא זורק לו איזה מטבע כדי שייקח ויפסיק להפריע לו (ולא באמת כי הוא חושב שמגיעה הצדקה לעני, או שמרחם עליו). ההורים הם במקרה שלכם קצת כמו "הקבצן הטורדני", צריכים כמו עני בפתח לבקש שתגיעו לבקר אותם. בהתחלה אתם מסרבים, בפעם השניה אתם גם מסרבים, בפעם השלישית הבקשה כבר גורמת לכם לחוסר שקט, למועקה, ואתם מגיעים לבקר אבל ב"פרצוף חמוץ". למי הועלנו בכך? לאף אחד! כולם סובלים. אתם עדיין סובלים ונמצאים בעל-כורחיכם אצל ההורים וההורים מקבלים ילדים זעופים ולא מסבירי פנים ואין ספק שהנאתם מהאירוח נפגמת.
לעומת זאת ניתן לתת להורים מיוזמתכם בזמן שאתם קובעים ושנוח גם להם, כך הם לא ינסו למשוך אתכם בכוח אליהם. אתם תהיו בשליטה ותחליטו מתי אתם יכולים לבוא לשבת ומתי לא. אבל אתם תצטרכו ליזום, להרים את הטלפון ולבקש להתארח אצל ההורים בשבת, כביכול הם עושים לכם טובה שמארחים אתכם ולא להפך (אתם עושים טובה שאתם באים). ברגע שההורים יודעים שאתם יוזמים קשר איתם, הם יהיו פחות "לחוצים" להחזיק בכוח את הקשר שלהם איתכם. זכרו, כאשר ההורים מרגישים שהקשר איתם נעשה בצורת הכרח ולא מכל הלב, הם ינסו למשוך ולשאוב מכם עוד ועוד, כדי להיות בטוחים שאתם לא מתנתקים להם. אבל אם תתנו להורים את המקום שלהם, תכבדו אותם ואת השאיפה שלהם לארח אתכם, תזמו (רק כאשר זה נוח לכם!) ביקורים משפחתיים, תזכו גם בעוה"ז וגם בעוה"ב, גם תזכו למצוות כיבוד הורים, חסד והכרת הטוב וגם תזכו להשראת השכינה והשלום בביתכם. בהצלחה!
שרית יורב - מנחת נישואין, מרכז י.נ.ר-יועצי נישואין רבניים sarityorav@gmail.com