"עבורי שמיר הוא קודם כל לוחם חירות ישראל", אומרת שרת התרבות והספורט לימור לבנת ביומן ערוץ 7, ומזכירה את היותו של שמיר מפקדו של אביה, עזריאל לבנת שלחם לצידו של שמיר ואף היה בכלא הבריטי באותה תקופה בה שמיר עצמו נכלא.

לבנת, שכשרת חינוך הייתה זו שהעניקה לשמיר את פרס ישראל על מפעל חיים, מספרת כי לא הכירה את שמיר באופן אישי אלא כמנהיג וכמפקד המחתרת. "הכרתי אותו כמי שהיה לוחם חירות ישראל ונשאר כזה בכל תפקידיו", היא אומרת ומציינת את ראשית הדרך בימי שלטון הבריטים בארץ ישראל, אז ברח מהכלא באפריקה שלוש פעמים ובאחת מהם הצליח להגיע לארץ ישראל ובה קומם את המחתרת לאחר רצח יאיר שטרן.

"לאחר קום המדינה הוא נקרא לשרת במוסד על ידי איסר הראל שהיה אמנם בקצה השני של העמדות אבל הכיר באיכויות המיוחדות שלו. בכל הדברים הללו היו לפניו עם ישראל וארץ ישראל. הוא לא ראה לפניו דברים פרטיים כמו אגו. הכול היה טפל בעיניו, רק העניין הלאומי עמד לפניו".

לבנת מספרת על שיחה עם אביה אמש בה סיפר לה על מפגש בו אמר לו שמיר כי הוא חש שדורם הולך ונעלם ו"כבר אין למי להתקשר...".

השר לבנת מציינת כי בבית נעוריה לא דיברו על שמיר כמפקד, שכן באותם ימים היה הוא עצמו במוסד ואילו תואר 'המפקד' היה נתון אך ורק ליאיר שטרן. היא גם מציינת בדבריה את העובדה שבנו של שמיר קרוי יאיר על שם מחולל לח"י וגם בנה שלה קרוי בשם זה מסיבה זו. "יש הרבה יאירים על שמו".

השרה לבנת מזכירה בדבריה את דבקותו של שמיר בכל גרגר של אדמת ארץ ישראל ומזכירה את אמירתו ולפיה 'ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. למה? – ככה'. ללא צורך להיתלות בהסברים מפולפלים ומורכבים – 'למה? ככה'. עוד היא מזכירה את אמירתו של שמיר ליובל נאמן ז"ל ולפיה 'בשביל ארץ ישראל אפשר לשקר' כמוטו מתווה דרך בחייו של יצחק שמיר.

ומה באשר לתקופתנו? האם היה סיכוי שאדם נחרץ ותקיף כשמיר היה נבחר בתקופתנו לכהונה הרמה של ראש ממשלה? לבנת מסופקת מאוד, "בתקופתנו סביר להניח שלא היה נבחר. הוא לא היה בחיר... ספק גדול אם הוא היה שורד כראש ממשלה", היא אומרת ומסבירה שעקשנותו החיובית ונחישותו ספק אם היו מתקבלים ומובנים בציבור של ימינו אלה. עם זאת מציינת לבנת כי שמיר לא היה "ראש בקיר, הוא לא היה עיוור", ועם זאת לא היה מוכן לשלם כל תשלום מדיני שכרוך בויתור על גרגר אחד של אדמת הארץ הזו. יש הרבה געגועים לתקופה הזו, לאנשים הללו ולדור הזה. היה טוב יותר אם היינו יכולים לחיות היום אילו המנהיגים שלנו, ובכללם גם אני, היינו יותר נחושים, אם כי פרגמאטיים. מבחינת הנחישות, הצניעות, הענווה, ההתמקדות בעיקר והנחת הטפל בצד, השלכת הגינונים וסימני הכבוד הצידה, מהבחינות הללו יש געגוע גדול. אנחנו אמנם בעידן אחר ולא ניתן לחזור לאחור, אבל מותר בהחלט להעריץ, להעריך ולהתגעגע לאופי הזה, לאמונה היוקדת הזו שלא מתפשרים".