האגף לסיוע משפטי הגיש בימים אלו בקשה לקיים דיון נוסף על פסיקת בית המשפט העליון בשאלה- מהי רמת ההוכחה הנדרשת של מסוכנות חולה הנפש לצורך אשפוזו בכפיה?
הבקשה הוגשה בעקבות החלטת בית המשפט העליון (שניתנה ביום 2.5.12 ברע"א 8000/07) שקבעה כי הרף הנדרש להוכחת מסוכנות החולה יהיה נמוך במיוחד, כאשר הוועדה הפסיכיאטרית מורה על הארכת אשפוזו בכפייה.
עורכי הדין ענבל וייל, ג'יהאן קראקרה-בכריה ודניאל רז מהאגף לסיוע משפטי, אשר מתמחים בייצוג בתחום האשפוז הכפוי של חולי הנפש, הם אלו אשר הגישו את הבקשה. כפי שהדגישו בפתח הבקשה, עיקרה אינו המקרה היחיד, אלא לאור שינוי הנסיבות והזמן שחלף, הדיון הפך לעיוני, עקרוני ומהותי. פסק הדין של בית המשפט העליון עסק, כדברי כבוד השופט ח' מלצר, בהנחיות עקרוניות וחדשות הנוגעות לדרך התנהלותה הראויה של הועדה הפסיכיאטרית ולביקורת השיפוטית על החלטותיה.
לטענת נציגי האגף, קביעתו של בית המשפט, לפיה המבחן הראייתי הנדרש לצורך אשפוזו של אדם הוא "מאזן ההסתברות" בלבד, היא שמצדיקה קיומו של דיון נוסף חשוב זה. כלומר, אשפוזו הכפוי של הלוקה בנפשו ושלילת חירותו יהפוך קל ונגיש, והביקורת עליו תעשה כמעט בלתי אפשרית. לטענת הסיוע המשפטי, החלטת בית המשפט הינה החלטה חדשה, חשובה וקשה ביותר בעלת השלכות הרות גורל בכל הנוגע להליך אשפוזם של הלוקים בנפשם ושלילת חירותם.
לדברי עורכי הדין, יישום המבחן שנקבע ע"י בית המשפט עלול להביא לסיטואציות בהן יאושפז הלוקה בנפשו אפילו ללא הוכחת התנאים המינימאליים בחוק. משמעות הדברים היא כי עלול להיווצר מצב בו האצבע קלה על ההדק ושלילת חירותו של הלוקה בנפשו על ידי הוראת אשפוז כפוי תהפוך לדבר שבשגרה. בתנאים הקיימים נוכח פסק הדין כיום, תמיד ניתן יהא לטעון כי מתקיים אותו אחוז אחד שיטה את הכף לחובת אשפוז תחת זכותו של הלוקה בנפשו. חשיבות ההלכה היא שהועדה הפסיכיאטרית, בבואה לקבל החלטה בדבר אשפוזו הכפוי של הלוקה בנפשו, נדרשת לאזן בין אינטרסים חשובים וסותרים – שלום הציבור והגנה על הלוקה בנפשו אל מול חירותו של הלוקה בנפשו והזכות לבחור אם לקבל טיפול רפואי מרצון. החלטתה של הועדה הפסיכיאטרית עלולה לפגוע בזכויות אדם המעוגנות בחוקי היסוד ולשלול את חירותו, ומכאן חשיבותה המשמעותית של ההלכה הנדונה.
עורכי הדין ענבל וייל, ג'יהאן קראקרה-בכריה ודניאל רז מהאגף לסיוע משפטי מוסיפים, כי "קבלתו של מבחן "מאזן ההסתברויות", כפי שבית המשפט העליון קבע, עלולה לפגוע בצורה קשה בזכויות יסוד של כלל אוכלוסיות הלוקים בנפשם. אין חולק, כי המחוקק והפסיקה הרחבה של בתי המשפט הדגישו את חשיבותה הערכית של הזכות לחירות, לא כל שכן כאשר מי שפוגעים בזכותו סובל ממחלת נפש. שלילת חירות, ראוי שתיעשה במקרים קיצוניים בלבד בהם אין מנוס מאשר אשפוז מלא בניגוד לרצון. שלילת חירותו של הלוקה בנפשו בהליך האזרחי ע"י גורם שאינו משפטי, ראוי שתיעשה כאשר כלל העובדות הרלוונטיות נשקלו ע"י הפסיכיאטר המחוזי ו/או הוועדה הפסיכיאטרית, לאחר שהשתכנעה ברמה גבוהה, כי אין מנוס מאשפוזו של הלוקה בנפשו".