כמי שמעולם לא הצליח לעמוד בדד ליין כלשהו, תמיד הבעתי סקרנות לדעת כיצד מתנהל עיתון. מי מחליט ובעיקר מתי על כתבה שתהיה או שתיפול, מה עושים כשהכתב שכח להכין את הכתבה או שמישהו אכל לו את שיעורי הבית. מודה, תמיד תהיתי איך זה שבכל שבוע העיתון יוצא לאור למרות כל הכשלים וקריסת לוחות הזמנים. פה ושם דמיינתי את מערכת 'בשבע' ביום רביעי אחר הצהריים כשהיא מוצפת מים, נחנקת בעשן או מנסה להתאושש מהפסקת חשמל דרמטית. כשהאקרים סעודים השתעשעו במספרים של חשבונות בנק, חלפה בראשי מחשבה סוררת על וירוס אלים במחשבי העיתון שישבש כותרות ויעלים טקסטים ו"אז נראה אותם מסתדרים..."
הכל מסקרנות כמובן, שום דבר שלילי חס ושלום. ביקשתי להתארח בעיתון כחוקר שקוף ולא מזיק. חשבתי להיות שותף לתכונה ולהיסטריה, רציתי מאוד להיות עד ראייה (גם שמיעה זה בסדר), למהומות שנובעות מרגעי סגירת העיתון שלחוצים בוודאי. אבל אף אחד לא הכין אותי לצורת העבודה השערורייתית של העיתון. אני, שגדלתי בתוך מעבדה סטרילית יחסית במחלקת החדשות של ערוץ 7 תחת הנהגתו של חגי סגל, אדם רגוע בדרך כלל, לא נערכתי כיאות. אבל למה להקדים את השורה האחרונה? בעצם אקדים – העיתון, גיליון 501, יצא ובזמן. הווי אומר, למרות שהסתובבתי עם פנקס צהוב בין רגלי העובדים המסורים, לא הצלחתי להסב נזקים, לפחות לא כאלה שאפשר לראות עד לסגירת הגיליון.
ראשון, 10:00: ישיבת מערכת, תוכן.
בכל יום ראשון מתקיימת ישיבת מערכת. המשתתפים הקבועים הם העורך הראשי, עורך המדורים ועורכת הכתבות. בישיבה מתקיים דיון ומוצעים שמות וסיפורים שיהפכו כעבור יומיים לתוכנו של הגיליון. חלק מן הכתבות כבר מוכנות או כמעט מוכנות, כותבי המדורים כבר העבירו את מדוריהם, או לפחות היו אמורים לעשות זאת. בשלב זה "מדד הקריסה" שהמצאתי עדיין אינו כולל דבר, פשוט מוקדם מדי.
ראשון, 10:06: ישיבת מערכת, שיווק.
באותה עת בצד השני של קומת המשרדים מתקיימת ישיבה בחדרו (היפהפה והמסודר) של סמנכ"ל השיווק. הוא רק נראה עדין וטוב לב, במהלך הישיבה הוא ידרוש ממנהלי המכירות להעריך את מספר עמודי הפרסום הצפויים להתפרסם השבוע בגיליון. למעשה, הישיבה הזאת מתסכלת כי כמעט לאף אחד ממנהלי המכירות אין רבע מושג מה הולך לקרות, משרדי הפרסום טרם החליטו בעצמם מה יעשו בכספו של הלקוח שלהם, ולכן רק כשהם יקבלו החלטה ויודיעו למנהלי השיווק של העיתון, מישהו איפשהו יתחיל לקבל מושג לגבי הצפי. אגב, מודעה שהוזמנה אך לא צורפה לה הזמנת עבודה, דינה כאיחול למודעה ותו לא. הניסיון מלמד שהפער בין תוכנית לרכישת עמוד וביצועה בפועל – גדול.
ראשון, 10:07: משרד הסמנכ"ל.
הישיבה הסתיימה, מנהלי המכירות יוצאים דחופים. מעתה ועד חצי לפני הירידה לדפוס הם לא ימושו מהלקוחות, ידברו מעדנות על אוזניהם, יבטיחו מיקומים טובים וינסו למכור ללקוחות ישירים, יציעו מודעות לוח לכל נצרך, יהיו בקשר עם מקבילים במשרדי הפרסום, יקבלו מודעות ויקוו לטוב.
שני, 09:35: רכזת המערכת, אי שם בביתה.
זה הזמן להתחיל לאסוף את מאמרי הדעות שהוזמנו שבוע קודם לכן, לדרבן את הכותבים ולהלחיץ את כותבי המדורים. ברוב המקרים בשלב הזה יקבל אמציה האיתן טלפון מנומס. הנימוס יתחלף באיום בדרכי נועם על כך שאיחור עלול לגרום לביקורת הדיסק שלו להידחות לשבוע הבא. בדרך כלל מדובר באיום סרק, ואמציה יודע את זה. משימת כתיבת טור ביקורת של מוזיקה אינה מלאכה שיש לה מתנדבים רבים במערכת הזאת, לעיתים מדובר במסירות נפש של ממש. לכשתתגשם אותה תקווה ואכן יגיעו חומרים הם יועברו לעריכה ולהגהה. עורך המדורים יעביר את הטקסט הערוך למגיהה, וזאת תחפש בדקדוק טעויות שובבות ותקלות לשוניות ותעביר הלאה - לעימוד.
יום ג', 12:50: סטודיו.
אולם הסטודיו נחשב ובצדק ללב המערכת. כאן יעצבו את העיתון, את מוספיו, מודעות מסוימות ומיזמים נוספים. האולם רוחש פעילות. בשעה זאת מסיימים לעצב את מוסף הצבע 'אתנחתא' שיישלח להדפסה מיד. בית הדפוס שבו מודפס העיתון מוגבל בנפח ההדפסה שלו, אחרי הכל לא רק 'בשבע' מודפס שם, ולכן כל מה שאפשר להקדים את הדפסתו ייעשה לפני רביעי בלילה. זה לא אמור להדאיג אף אחד מן הקוראים, את המוסף שמודפס היום יצרפו לעיתון שיודפס ברביעי, לא תרגישו שהם נולדו בנפרד.
שלישי, 18:12: בית רכזת המערכת, אי שם.
לכאורה כאן כבר הייתי אמור להיות עד לקריסה בתוכניות, אבל איפה. הכל מתקדם על מי מנוחות, כולם יודעים את תפקידם, הכל כל כך רגוע שאני תוהה בקול האם ביטלו את הדפסת העיתון השבוע. בעוד קצת יותר מ-24 שעות אמור העיתון לרדת לדפוס, אבל אין מי לדבר. המילים והמשפטים של הגיליון הנוכחי מתבשלות מעצמן במעבדה כלשהי שטרם הנחתי עליה יד. חשוד מאוד.
רביעי, 05:20: ביתו של המחבר.
מודה, לא ישנתי הלילה, ההשכמה באה לי טוב. הלחץ נותן בי את אותותיו. לא ברור למה, אבל אני מתייצב במערכת לפני עשר בבוקר. אין כאן איש ואני תוהה אם טעיתי ביום ואולי בכלל פספסתי את יום רביעי הגדול. כמה טלפונים והחבר'ה מרגיעים אותי, הם עדיין בביתם ("שקט כאן, עדיף לנו לעבוד מהבית").
רביעי, 13:22: עמדת הכתב הכלכלי.
שלמה פיוטרקובסקי, העורך הכלכלי, מקליד בשקידה עניינים של מדד וממון, ואני מנסה להבין האם הוא עומד בלו"ז ומה יקראו חובבי הכלכלה בעיתון.
איך אתה בוחר את הנושאים למדור הכלכלה שלך? יש קריטריונים או שאתה סתם שולף כותרות ומעבד אותן?
"בתחילת השבוע אני חושב על רעיונות מחוץ לנושאי הכלכלה השוטפים. הקוראים אוהבים שאני מפשט להם מושגים שהם שומעים לאורך השבוע. אני מתייחס לזה כאל לימוד קורס מבוא לכלכלה. כל מה שאפשר להסביר אני משתדל. לפעמים אני לוקח נושא שהוא מנותק מההקשר האקטואלי שלו, ולעיתים אני מציע זווית כלכלית שמרחיבה נושא בחדשות".
למשל?
"מדברים על גיוס בני ישיבות? אני אבדוק מה העלות של גיוס כזה. מדברים על ניסור בניינים בגבעת האולפנה? יסקרן אותי לבדוק את ההשלכות הכלכליות. אתה צריך לזכור שאנחנו שבועון. את המידע הראשוני הקוראים שלנו כבר קיבלו ברדיו, או באתר שהם רגילים לגלוש בו".
שלמה גם עורך את מדור הכלכלה באתר ערוץ 7.
סליחה שאני שואל, מה ההשכלה הכלכלית שלך?
"תראה, לבר מצווה שלי ביקשתי את הספר 'בורסה למתחילים', כנראה שכבר אז אהבתי את זה. כן, לקחתי גם קורסי מבוא לכלכלה".
רביעי, 14:00: חדר המגיהה.
אפרת ליבר היא מגיהה ומנקדת. היא מגיעה מחויכת כולה, כאילו אין עיתון להדפיס הלילה. בידיה קובץ דפים שהיא מגיהה. סדר העבודה שלה די פשוט, היא מקבלת את הכתבות בקובצי וורד, מעבירה לסטודיו ומקבלת בחזרה גיליונות הגהה. עבודה משעממת יחסית, אבל היא עושה אותה בגבורה. "יש כתבים שכמעט לא צריך לתקן להם דבר", היא מתנדבת לספר לי, "אבל יש כאן אחד או שניים שכתיבתם מאתגרת מאוד. הכתיבה שלהם מדהימה אך העבודה על הטקסטים שלהם מתישה אותי", היא אומרת, אך מתחמקת לתת שמות כשאני מנסה לברר במי מדובר.
תגידי, יש מישהו שהיית רוצה להתגנב אל מחשבו לאחר שעות העבודה ולעקור משם את מקש הפסיק?
אפרת: "בהחלט, אמציה האיתן. הוא נדיב מדי בפסיקים..."
אמציה בתגובה: "הזמנתי באיביי מקלדת עם מקשים של פסיקים ונקודות משני צדי המקלדת. הבעיה האמיתית שלי היא שנקודות ופסיקים אינם נספרים כמילים, ותמיד אני צריך לכתוב עוד ועוד מילים כדי לעמוד במכסה".
את לא נראית סובלת.
"העבודה שלי כיפית ומצחיקה. לעיתים גם כשהכתבה רצינית, זה עדיין משעשע ומחויך, והאווירה כאן היא חברית מאוד ותמיד יש על מה לדבר".
16:01: אולם סוכני השיווק.
דממה. הכל רגוע. אני נדהם, הרי לפי כל התחזיות בשעה זאת התקרה היתה אמורה להתרומם טפח. אני שם את נפשי בכפי ומברר אצל דודי פינקלר אם הכל בסדר. "הכל מצוין ברוך השם, למה?". אני מזכיר לו שבשעה הזאת אמורות מודעות שונות להיפסל, להיעלם או להימחק. הוא מרגיע אותי שהכל בסדר.
רגע, הפילרים - מה עליהם?
"עוד לא הגיע זמנם", הוא פותר. פילר הוא מקום ומחיר שנותר ללקוחות עם עצבים מטיטניום. מודעה שתתבטל או שתיעלם תפנה את מקומה למודעה אחרת במחיר מוזל מאוד, אבל זה יקרה, אם יקרה, לא לפני השעה תשע בערב. לי, אגב, אין עצבים כאלה. אני שותה משהו כדי להירגע.
16:34: לשכת העורך.
עמנואל שילה, העורך המיתולוגי (עשור מצדיק מיתולוגיות?), ספון בחדרו ושוקד על מאמר העורך שלו. מסביב לא יהום הסער, עדי גרסיאל וחגית רוזנבאום עובדים על מדורים אחרונים, ובעוד כמה דקות תתקיים "ישיבת שער" אשר בה יוחלט מה יהיה על השער של הגיליון. בישיבה מתארח גם שלמה, והנה מתקבלת החלטה: הכותרת תהיה משהו בסגנון "יום הדין של הפרקליטות". לא מצליח לשים את האצבע על משהו, אבל הכותרת הזאת מכניסה אותי לעצבים. תודה לאל, הנה מגיעה העצבנות של סגירת הגיליון.
16:55: מחלקת השיווק.
בשעה זאת מתחיל המבקר של העיתון לעבור על המודעות כדי למצוא בעיות של צניעות, אתיקה וצבעים לא תואמים. המבקר המתנדב הערב הוא דודו סעדה, יו"ר קבוצת 'בשבע'. "בכל פעם שמתעוררת שאלה, צריך מישהו בעל סמכות שיחליט", הוא אומר ספק מתנצל.
17:15: לשכת העורך.
עמנואל עדיין ספון בלשכתו. עדי, חגית, שלמה ואפרת עוברים לדבר בלחש. כבר סיבה להילחץ. למען השם, בעוד שעתיים העיתון יורד לדפוס ומאמר המערכת של עמנואל עדיין לא כתוב. יכול להיות שאין לו שעון? אולי הוא עושה יוגה? השקט אצלו מטריד. אני מתפרץ לחדרו של עמנואל, רק לוודא שכולם נושמים והכל בסדר. מתוך 1000 מילים של המדור, 400 כבר נרשמו למאמר שלו. בעוד שעה כשכבר לא אוכל לעמוד במתח אכנס אליו שוב.
18:15: לשכת העורך.
תשמע, עמנואל, אני יודע שזה לא רעיון טוב להפריע לך, אבל יש עיתון, השעון לא עומד מלכת, אני מוצא את עצמי ממלמל בלחש. רק שלא ישמע ויופרע מהכתיבה. אבל היי, כנראה שהצלחתי להפריע. שילה מניח את הידיים מן המקלדת ושואל ברוך: "כן, קובי, במה אוכל לעזור לך? אתה קצת רועד? הוא ממש לא מבין את התמיהה שלי. "קשה לי מאוד להתמסר לכתיבה כשהטקסטים לא ערוכים עדיין". הוא מסביר את הדממה באגף. "אני בכלל לא אוהב לכתוב, אני כותב רק כשאין לי ברירה", הוא מטיל פצצה שהופכת את 500 המדורים שכתב עד כה לנס מופלא.
מתי אתה צד את הרעיונות שעליהם תגיב במדורך?
"כל השבוע אני נתקל באירועים ובתובנות, לעיתים אני רושם לי על פתק ומפתח אותם ברביעי סמוך לסגירת העיתון. אבל אל תהיה מוטרד, אם אין לי מה להגיד, לא אגיד. אין שום חיוב להוציא את המדור רק בשביל הרצף...". שעת נעילה כעת. אני מתפנה בלי להשאיר עקבות, בדיוק מה שחסר לי, להפיל את מדור שולחן עורך רק בשל הסקרנות.
18:37: חדרו של הסמנכ"ל.
דודי פינקלר מסדר את המודעות על לוח הלייאאוט, מסך סידור העמודים של הגיליון הקרוב. הוא מזיז מודעה לכאן, חוצה עמוד תוכן ומעביר לשם, ולא נמלך בדעתו, כי בכל רגע נכנסים מנהלי ומנהלות מכירות עם שאלות. חנה, למשל, בטוחה ש"זה לא ילך".
מה קרה, יש בעיות?
דודי: "היא מבקשת לוודא שהמודעה של הלקוח שלה נמצאת בעמוד שהיא הבטיחה".
זה משנה?
"בוודאי, לכל מיקום יש מחיר והתייחסות אחרת. אם המודעה נמצאת בצד אחד של העמוד זה מגדיל או מקטין את מניין העיניים שיצפו בה. שמרית, מפיקת העיתון, נכנסת עם שאלה קצרצרה: "אני צריכה רבע עמוד במתחלף ירושלים, ואני לא מוצאת!" היא אומרת בייאוש מה. פינקלר לא מתרגש ומציע למנהלת המכירות, דיל שלא יחזור: "תציעי ללקוח שישדרג את המודעה לעמוד שלם ואתן לו את עמוד 6".
תגיד, מה תעשו אם בשלב הזה תהיה הפסקת חשמל ולא תותיר למחשבים שלכם קילווואט אחד?
פינקלר: "הכל בסדר, אנחנו מגובים".
שלמה נכנס לחדר ומגלה שבעמודי החדשות אפשר לגנוב שמינית עמוד למודעה. אני תוהה מניין הנדיבות הזאת לוותר על שטח מערכתי שלא יוחזר. "זאת הטעות שלך", הוא מסביר. השטח ששוחרר יוחזר במקום אחר ובגודל גדול יותר. כצל'ה כבר אמר פעם שהמודעות ב'בשבע' יכולות להיחשב לתוכן. הדס חוזרת לחדר ונשמעת לא מרוצה. "הרי כשאלך הביתה אתה תזיז שוב את המודעה, ומי מבטיח לי שעד לירידה לדפוס היא תישאר במקומה?"
18:45: חדרו של העורך.
אני מתחיל להפנים, מאמר המערכת כבר לא יתפרסם השבוע. 501 גיליונות זה קרה והשבוע לראשונה בתולדות העיתון זה לא יקרה. האם אני העילה לתקלה? אני לא מעז לשאול, עמנואל עדיין בלשכתו.
"תעצרו הכל", אני שואג בלי אוויר, "הכותרת הזאת כבר היתה פעם". עמנואל מרים אלי זוג עיניים תוהות. "אז מה?" הוא שואל, "איפה כתוב שאי אפשר למחזר כותרת? לפני ארבע מאות גיליונות זה קרה, מי יכול לזכור?"
18:59: המטבח.
בעוד דקה בדיוק תופסק העבודה, המחשבים ידממו, שלווה תשתלט על קומת המשרדים. גדודי עובדים ועובדות ייטלו ידיים לקראת אירוע קולינרי פולחני: הפסקת פלאפל. ויכוח מהותי באשר למזון מתגלע בין נשות הסטודיו לבין אנשי התוכן. בעוד שאנשי התוכן יסעדו את ליבם כשהמנה חמימה וטרייה, הרי שבסטודיו מעדיפים את הפלאפל שלהם כשהוא צונן עד קפוא. "זה לא שאנחנו רוצות לאכול קרח, פשוט העבודה שלנו לא מאפשרת לפרוש לסעודת ההבראה הזאת בשעה שנרצה אלא רק כשלא תהיה ברירה". ביני לבין עצמי אני תוהה מה עושה טחינה ורוטב חריף לאדם שצריך לסגור עיתון בשעתיים הקרובות...
20:03 מחוץ לחדר העורך.
"שהחיינו וקיימנו והגיענו שלמים ושפויים לרגע הזה", אני מברך בלי שם ומלכות, מאמר המערכת הושלם ומועבר ברגע זה לעימוד ועיצוב גרפי. נדמה לי שהסמכות הראשית בעיתון מקבלת הקלות. הטקסט לא עובר את עיניה הבוחנות של המגיהה, בעצם זה לא מפתיע אותי. אחרי היריון כל כך ארוך, פלא שהמאמר יוצא זך מטעויות הקלדה?
זה הזמן להתחיל לחפש תמונות לעמוד השער. הזמזום בעין שלי רק מתגבר. "יום הדין של הפרקליטות?!", כבר ראיתי פעם ואולי אפילו בגלגול הזה את הכותרת הזאת אצלנו. אני מקבל על עצמי בלי נדר, שאחרי שהגיליון הזה יסתיים בשלום, אלך לחפש את הכותרת הזאת.
21:00: ישיבת מערכת שלא מן המניין.
צוות הארבעה מתיישב לבחור כותרות לעמוד השער, הזדמנות מצוינת להציק בשאלות. אנחנו מנסים לאתר חדר להתכנס בו. עדי מציע את שלו, אבל קצת קשה לקיים ישיבה בחדר שיש בו יותר עיתונים מכל דבר אחר. החדר של חגית מתאים יותר.
יש מספר סוגיות שמעסיקות את הציבור, לפי מה תחליטו מה תהיה הכותרת?
חגית: "אחרי שהחלטנו מה הנושא המרכזי של השער והחלטנו על כותרת, צריך למצוא תמונה. טיפשי לחזור על אותה תמונה שבוע אחרי שבוע, אז נחפש תמונה שתאיר מזווית אחרת את הכותרת המרכזית".
הכותרת יכולה להיות סוג של מאמר מערכת?
"בהחלט, תלוי בסביבת האייטמים, אבל בוא נבחר תמונות. הגיע הזמן, לא?"
21:22: סטודיו.
הרעש הוויזואלי מתגבר, אני עובר על כל שערי 'בשבע' לדורותיהם, בגיליון 97 יש בינגו. "יום הדין של הפרקליטות" זועקת כותרת העיתון. אמנם מדובר שם על מני מזוז היועמ"ש דאז, אבל הנה יש פיצוח. נרעש אני חוזר לעמנואל ולצוות. "תעצרו הכל", אני שואג בלי אוויר, "הכותרת הזאת כבר היתה פעם". עמנואל מרים אלי זוג עיניים תוהות. "אז מה?" הוא שואל, "איפה כתוב שאי אפשר למחזר כותרת? לפני ארבע מאות גיליונות זה קרה, מי יכול לזכור?"
בסטודיו מתחילים לסגור את העיתון, סגולי מעצבת את השער, והכותרת העיקשת נותרת במקומה. למרות כל המאמצים, הנה מתברר שהעיתון עומד להישלח לדפוס. האח, לא גרמתי לנזקים.
23:030: סטודיו.
סגירת העמודים בעיצומה, בעוד כשלוש שעות יחלו העמודים להגיע אל הדפוס. התורן משווה את העמודים המודפסים שבידיו עם העמודים על המסך, כדי למנוע טעויות. הגרפיקאית תתהה מתי תזכה לעצב עמוד שער אופטימי, אני מציע לה לקחת כדור פלאפל.
04:00: בית הדפוס.
אחרי שעבר בשלום את כל הבדיקות והתורן כבר חתם עליו, גיליון 502 יוצא לדרך. בעוד כשעה תתחיל מערכת ההפצה את עבודתה הקשה.
05:00: הפצה.
נציגי ההפצה כבר ממתינים ליד הדפוס. גיליונות צפון, שרון וירושלים מודפסים ונשלחים לאזורי ההפצה שלהם. גיליון המרכז לפתח תקווה, בני ברק ומערבה וראשון לציון ודרומה מודפסים ונשלחים למקומם.
10:00: מערכת בשבע.
זאת השעה שבה מתחילים להגיע טלפונים עצבניים. כתבות בעד או נגד נוער הגבעות יעסיקו את אנשי המערכת. סמסים יגערו במנהלי השיווק על מודעה של עסק שפתוח בשבת שכתב במודעה "פתוח ביום ו' עד שעה לפני כניסת השבת"...
יום שישי, 09:33: בית אל.
הבן שלי יזדרז להביא גיליון לאביו. הוא יתווכח עם הבן של השכן, אבל הפעם ידו תגבר: "אבא שלי עשה את העיתון הזה", הוא יגיד. לא נורא, מוטב כך, מה עדיף שיידע שבגללי כמעט לא יצא עיתון?