היו קשובים לילדים.
היו קשובים לילדים.צילום: פלאש 90

אל האזרח ש' אזרח מדינת ישראל שנת 2012 הגיעו השוטרים באמצע הלילה. כי ידועה משטרת ישראל באומץ ליבה, להסתער בהפתעה על עבריינים מסוכנים באמת, להפתיעם בשנתם, כדי שלא יברחו חלילה.



האזרח ש' לא ידע שעליו לברוח, כי הוא כלל לא ידע שפשע. כדרכו מדי יום הוא הלך לעבודה. הוא שוחח בנימוס בטלפון עם מחלקת הנהלת חשבונות שעוד לא שילמה לו את המשכורת, ושמע שהמשכורת תשולם לו רק בספטמבר בגלל בעיות ביורוקרטיות כאלה ואחרות. הוא אמר בנימוס "תודה" והחל לחשוב ממה ישלם תשלומים עד ספטמבר, ובעצם, מה יאכל?! כי כך הוא הדבר: האזרח ש' הוא גרוש, ועליו לשלם מזונות, וממה שנשאר לאחר תשלום המזונות שצריכים להגיע בדיוק בזמן עליו לשלם חשבונות, ובסוף בסוף בסוף, אולי יישאר לו מה לאכול.



מזל, שהאזרח ש' הוא אדם מאד רזה שמסתפק במועט. לא נורא. הוא אמר באותו יום שלפני הלילה. נלך לאכול אצל אמא. וכך עשה. הוא בין כה וכה גם גר עם אמא, כי אחרי המזונות והתשלומים הנדרשים מעבר למזונות (משקפיים, פסיכולוגים, חוגים והשד יודע מה עוד) לא נשאר לו ממש כסף לשכר דירה או אוכל או זוטות ממין זה.



האזרח ש' הוא אדם טוב. הוא אדם שעוזר לכולם. הוא עובד בעבודה טיפולית והוא מצוין במה שהוא עושה. הוא טבעוני שאוכל רק אוכל אורגני. הוא שירת שירות מלא בצבא, משלם בזמן את כל המסים ולא חייב כסף לאף אחד. והוא אבא מהסרטים. אבא, שאין עוד הרבה אבות כאלה. הוא אבא שמכין רק אוכל בריא (בעצמו), ומשקיע, ולוקח לטיולים ולמופעי תרבות ולא עושה חשבון על כסף, ולוקח לחופשים ארוכים כדי לתת לאמא לנוח, ולא מסית כנגד האמא שמסיתה כנגדו כל הזמן. האזרח ש' הוא אדם עם ערכים.

אבל השוטרים, הם לא יודעים את כל זה. מבחינתם האזרח ש', כנראה כמו כולנו הוא חשוד, הוא עבריין, הוא כלום.



האמת היא, שהאזרח ש' לא לגמרי חף מפשע. לפני אי אלו שנים הוא עשה טעות חמורה. טעות, שלא ידע שהוא עומד לשלם עליה ביוקר כל חייו. הוא התאהב. הוא התאהב באישה יפה. כל מי שראה אז את האזרח ש' ידע שהוא מאוהב. האהבה זרחה ממנו. היא זרחה ממבט העינים ומעור הפנים, כמה שהוא גבוה, הוא גבה עוד, מי שמדקדק, יכול היה לראות שהוא אפילו קצת השמין מנחת (במימדים שלו כמובן...). וכל מי שקצת הכיר אותו ונפגש איתו ועם אהובתו הבין שהוא התאהב אהבה עיוורת לגמרי. שהוא לא ראה את מה שכולם ראו בבחורה הזו, שהיתה יפה מאד...וזהו. 



אני זוכרת רגע אחד מאירוע משפחתי מסוים. ישבתי לידו. על הרחבה היו ריקודי שורות שאני שונאת ולכן לא הייתי ברוקדים. אבל אהובתו רקדה. היא היתה בחודשי הריון מוקדמים ונראתה מדהים. היא רקדה ומבטו היה ממוקד בה, ומן חיוך חם ושלם היה לו על הפנים. הוא היה מאוהב לגמרי. באולם היו כמה מאות אנשים, אבל הוא ראה רק אותה...



אחר כך נולדה הילדה, והכל התחרבש, והיופי של האישה לא הצליח עוד לכסות על הריקנות, ויצאו גם טיפשות ורוע. וסופו שהסיפור נגמר בצורה מכוערת מאד. ומכיוון שאני מאמינה שלטנגו צריך שניים, אז אני מאמינה שכמו שלה היה את החלק שלה במאבק המכוער הזה, בודאי גם לו יש את החלק שלו.



הם החלו לריב על משמורת הילדה. הם כל כך שונים, שהוא לא יכול היה לשאת את העובדה שילדתו תגדל אצל אישה שערכיה כל כך מנוגדים לשלו, שאישיותה כל כך מנוגדת לשלו. הוא ידע שהוא אבא טוב ושיש לו הרבה מה לתת, אבל הוא גם ידע מההתחלה שאין לו סיכוי. הוא אמר לי ואני ניסיתי להתווכח איתו שמערכת הרווחה היא לטובת הנשים. הרבה גברים אומרים לי את זה "כל המערכות הן לטובת הנשים". ניסיתי להלחם בזה, גם עם הגברים שפגשתי בעבודה, להתווכח, להוכיח שזה לא נכון.



אבל האמת העירומה היא, שזה נכון...הכף ברוב רובם של המקרים נוטה לטובת הנשים. הערכים הפנימיים שלנו כנראה מתקשים לקבל את זה שיש אמהות לא טובות. שיש אבות טובים. שיש אבות שהם יותר טובים מאמהות. כל עוד לא יוכיחו שהאם לא מסוגלת לגדל את ילדיה (נרקומנית? חולת נפש?) סיכוייו של הגבר לזכות בילדיו פחותים. אני לא אומרת שהם אינם קיימים, אבל הם פחותים.



אבל האזרח ש', בתמימותו לא ויתר. הוא היה בטוח שהאיכות שלו בתור אבא תוכח לבסוף ושהוא יזכה לגדל את בתו. זו היתה משאת נפשו, והאמת, משאת נפשם של כל מי שסבב אותו וידע איזה אבא הוא ומה הוא יכול לתת לילדה שלו.



ובמלחמה כמו במלחמה, האמא השיבה מלחמה. חמושה בעו"ד לוחמני היא החלה לירות ישר בתותחים. לא פעם אחת כשהוא בא לקחת את הילדה במסגרת הסדרי הראיה חיכו לו שוטרים בדלת כי היא אמרה שהיא פוחדת ממנו. בכל פעם בדקו השוטרים את התלונה והבינו שאין בה ממש. כל קושי אפשרי הערימה האם בעצת עורך דינה. סרבה לערוך אבחוני מסוגלות הורית, סרבה לכל הצעת פשרה, תן מזונות, תשמור על הילדה כשבא לי לבלות ולך הביתה, רחוק.



וכך התגלגלו החיים, עד הלילה ההוא.



כי בשבוע שקדם ללילה רקמו האישה והעו"ד את מכת המחץ. בשבוע הזה האישה לא ענתה לטלפונים ולא נתנה לו לדבר עם בתו. הוא לא התרגש כי זה כבר קרה בעבר. הוא לא ראה את הענן שכבר ריחף מעל ראשו. רק בלילה זה נודע לו: הוא מואשם באונס. ולא סתם אונס: באונס בתו. הילדה שהיא מרכז עולמו. שהוא שומר עליה שלא תאכל במבה כי יש בה צבע מאכל. שהוא משקיע את כל נשמתו בבריאותה (הוא גילה שהיא לא רואה טוב וצריכה משקפים) ובחינוכה (טיולים, שירים, סיפורים, ידיעת הארץ...). כלפיה הוא מואשם בנורא מכל. לטענתם, הילדה כבר נחקרה ומסרה לגביו עדויות חמורות. מרשיעות.



בתור פקידת סעד אני יודעת. רשויות החוק אדישות לחלוטין לדיווחים על אלימות פיזית קשה, גם עם סימנים ברורים על עורו של הילד. הן לא ממש מתעניינות בהזנחה, כמו ילדים שמשוטטים שעות ברחובות או ילדים מורעבים, והתעללות רגשית לחלוטין לא מעניינת אותם. אבל ברגע שעולה צל צילו של חשד שהטיל מישהו על פגיעה מינית, כל הסירנות מייללות, וכל הניידות מסתערות. אף אחד לא רואה בעיניים. פגיעה מינית עדיין נחשבת (אולי בצדק) לטאבו החמור מכולם. לזה שאיש לא ייקח בו סיכון.



הורים שנחשדים בהתעללות פיזית אכזרית וקשה לא נעצרים אפילו לדקה. הורים שיש לגביהם ראיות מוכחות בדמות סימנים כחולים על הגוף של הילדים שלהם וחקירות ילדים ברורות כשמש משוחררים מחוסר עניין לציבור. אבל אבא שגרושתו שנמצאת כנגדו במאבק אימים על משמורת ילדה קטנה נעצר מיד עד תום חקירת החשדות נגדו.



והנה עכשיו יושב האיש הזה, הישר כפלס בבית המעצר, מיום חמישי עד יום שני, אז יהיה דיון נוסף בו יחליטו הוד מעלתם המשטרה ובית המשפט אם יזכה להשתחרר ולשוב לביתו, או שהוא עדיין בגדר עבריין צמרת שצריך להיות אסור כדי להגן על החברה מפניו.



בינתיים נדרשים הוא והאנשים שאוהבים אותו לשלם אלפי שקלים שאין להם לעורכי דין כדי לנסות ולחלץ אותו מהמצב הקפקאי שאליו נקלע. ברקע מרחפות הדאגה ואי הוודאות. חוק יסוד כבוד האדם וחרותו נשכח מזמן. חזקת החפות נשכחה אף היא. מתוך 99.999% שהוא חף מפשע, העדיפו לתת קדימות ל 0.001% שהאישה צודקת בעלילתה ולגזול ממנו את חירותו ואת שמו הטוב, את כספו ואולי גם את מקום עבודתו. ומי יודע מה עוד?



משה קצב זכה לכמה שנים של חירות כשהיה ברור מן ההתחלה שהוא אשם. אבל האזרח ש' לא זכה אפילו לא לרגע אחד של חסד ורחמים.



על מה מבוסס החשד? על תלונתה של אישה נקמנית ועל חקירת ילדים שהאב ובאי כוחו עדיין אינם זכאים לראותה. ומכיוון שאני מכירה חקירות ילדים (ומעריכה מאד מאד את חוקרות הילדים שלא יהיה פה ספק) אני מרשה לעצמי להטיל ספק במהימנותן וביכולתן לשמש ראיה כנגדו של אדם. במיוחד כשמדובר בילדה מוסתת להורים בהליכי גירושין. ילדה שאמא ובני משפחתה זכו לתחקר שוב ושוב בשפתם ולשונם. זה הרי יכול להיות כך: הילדה חוזרת עייפה מהבילוי אצל אבא. אולי אפילו שמחה. אמא לא מרוצה. אולי כבר תודרכה על ידי העו"ד. "אבא נגע בך?"  האמא שואלת "כן", עונה הילדה, אולי בזמן רחצה באמבטיה "אבא נגע בך פה?" האמא שואלת ומצביעה על הפיפי "כן" עונה הילדה לא ממש מקשיבה לשאלה. ולמה לא בעצם? אבות לא מקלחים ילדות רכות בשנים כשהן בביקור בביתם? "כמה פעמים אבא נגע בך?" "לא יודעת" "כמה פעמים מאמי?" שתיקה "עשר פעמים?" "כן" עונה הילדה שבכלל לא יודעת מה זה עשר פעמים. "עכשיו נלך לדודה שוטרת" אמא אולי אומרת "ואת תגידי לה כל מה שאמרת לי?!" "כן" "אם תגידי כל מה שאמרת לי נקנה לך בובה טוב? תהיי ילדה טובה ותספרי לדודה שוטרת כל מה שאמרת לי?!" "כן"...



הנה כך נרקמת עלילה, כל כך בקלות, וכל השאר, הרי מבוסס על פרשנות שלנו, אנשי החוק, ועל הפחד הנורא שלנו עצמנו מהחטא הנורא ביותר. וכמה חיים של אנשים כבר נהרסו מכדור השלג האיום הזה...

הדברים נכתבו ע"י פקידת סעד החפצה לשמור על עילום שמה