שלומית אשר, יזמת, אשת שיווק ברשת, כותבת, אבל קודם כל, אימא. מספרת בטור אישי, את מה שכולם מטאטאים מתחת לשטיח. להיות אימא זה מתוק, אבל לא תמיד מלקקים דבש.
אין ספק שקורה לנו נס בתור הורים. עם כל תינוק שנולד ועם כל ילד שנוסף למשפחה, הלב מתרחב. לא צר לנו המקום, להכיל אהבה גדולה שכזו. כל ילד ורגשי האהבה שלו. כל זאטוט עם אופי וייחודיות משלו. האופן בו אנחנו מתאהבים בהם, כבר מהשנייה הראשונה, לא משתנה בין ילד לילד. התובנות שלנו, כהורים, הן אלו שמשתנות. שהרי זה ידוע, שאנחנו לא מתנהלים באותו אופן עם ילד יחיד, או עם הילד השלישי ,לדוגמה.
בילד השלישי את כבר ממש מתעקשת שייקח מוצץ. באופן נחוש את מנסה מיליון סוגים של שסתומים למיניהם ולא מוותרת, עד שבסוף את מנצחת. עכשיו, אף אחד כבר לא יוכל לשכנע אותך שזה מסוכן להנקה . לא מעניין אותך כלום. טובי הילדים והאימהות הרגועות שלהם גדלו עם מוצצים.
ובמקרה שהאביזר המשמעותי הזה, המוצץ, נפל במקרה לרצפה, את לא מאבדת עשתונות. שלא כמו לפני מספר שנים, אצל הילד הראשון, מיד רצת לנקות את המוצץ במים וסבון, להשרות במים מורתחים ולחטא אותו כהלכה. עכשיו, את רק מנגבת אותו מהלכלוך, או שוטפת אותו מתחת לברז במקרה המושקע יותר, ומכניסה לתינוק בחזרה לפה. מה יש? שיתחסן.
עם הילד השלישי, טיפת חלב הופכת ל "מקום של החיסונים והמשקל". את רק רוצה לבדוק אם אכן התינוק שלך עלה במשקל ושהוא יקבל את החיסונים הדרושים לו. בילד השלישי, את כבר לא פנויה רגשית לשמוע את כל ההרצאות של האחיות בטיפת חלב, מה הוא צריך לאכול, למה ההנקה היא הכי מומלצת או מה היקף הראש שלו . לתינוק שלך יש ראש גדול, את כבר יודעת לבד. כי הוא חכם ויש לו הרבה שכל, בדיוק כמו להורים שלו.
בילד שלישי, את מצליחה להכין בקבוק מטרנה כהלכה, במטבח, בחושך, בשלוש בלילה, אפילו בלי צורך לפתוח את האור. מתוך שינה את יודעת כמה בדיוק אבקה לשפוך ואיך לחמם את המים כדי שיהיו בדיוק בטמפרטורה הנכונה. את מצליחה להגיש לתינוק שלך את הבקבוק בול בזמן, שניה לפני שהוא מעיר את עצמו סופית בבכי וצעקות, בדיוק כמו שהיה עושה הילד הראשון, בזמן שהיית מתנהלת בכבדות באמצע הלילה ומתקשה להבין, איזה בן אדם שפוי ער בשעה כזו.
בתינוק השלישי את כבר פחות מתעקשת על השרשת הרגלים. את יודעת שהילד הזה, שמתעקש עכשיו לישון אתכם במיטה הזוגית, לא לעד יישן שם, ועוד יבוא היום שהוא בעצמו יבין שאת ואבא רק מפריעים לו לישון בנוח. גם הגמילה מהמוצץ והטיטול, נעשית הרבה יותר בנינוחות בילד שלישי מאשר בראשון. את כבר מבינה, שלכל ילד יש את הקצב שלו ואין צורך לדחוק בו. והרי ברור לך, שהוא לא יכנס לחופה עם טיטול. אז למה הלחץ?
פתאום את מגלה שהצבע הוורוד, זה בעצם "הלבן החדש", אחרי שהשתרבבה גרב אדומה למכונת הכביסה. את מבינה שגם בנים יכולים ללבוש חולצות אדומות או סגולות לגן, כי אלו החולצות שנשארו מהאחות הגדולה. את כבר לא היסטרית על כל ציוץ או בכי של התינוק שלא נרגע, כי את מבינה פתאום שהבכי זה סוג של צורת ביטוי, ושמסך המחשב יכול להפוך מעמדת עבודה, לסוג של בייביסיטר בתקופה לחוצה..
הילדים לא משתנים. הם באים לעולם "טאבולה ראסה", מתוקים ומקסימים, כל אחד בדרכו. זה אנחנו, ההורים שלהם, משגעים אותם עם השטויות שלנו.