שני זבובים ופרעוש: "אנחנו כובשי החרמון" -דעה

הוויכוח סביב שאלת הקרדיט על כיבוש החרמון נמשך גם בימים אלה, 39 שנה אחרי, ומסתבר שלוויכוח מצטרפים גם שחקנים חדשים.

אריה יצחקי , ז' בחשון תשע"ג

שני זבובים ופרעוש: "אנחנו כובשי החרמון" -דעה-ערוץ 7
הר החרמון
צילום: פלאש 90

אתמול, יום שני 22 באוקטובר, מלאו שלושים ותשע שנים להשלמת מבצע "קינוח", מבצע כיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים. באותו יום בשנת 1973 השלימו חטיבת "גולני" וחטיבת הצנחנים 317 את כיבוש מוצבי החרמון הישראלי והחרמון הסורי לאחר קרב קשה בו נפלו 56 מחיילי "גולני" ושלושה צנחנים.

מיד לאחר הקרב הועלו שאלות קשות לגבי תכנון המבצע וניהולו אך לא היה ספק באשר לעובדה שחטיבת "גולני" שיחררה את מוצב החרמון הישראלי ומרגלותיו; וחטיבת הצנחנים כבשה את מוצבי רכס החרמון הסורי.

ב- 2 ביולי 2012 התקיימה באילניה הרצאה בנושא: "העיניים של המדינה- הקרב על החרמון 1973". הייתה זו הרצאה במסגרת חוג להיסטוריה צבאית הנקרא "היסטוריה ללא כחל ושרק" המתכנס אחת לחודש ובו אני מרצה על סוגיות במורשת הקרב של צה"ל.

אחת השאלות שעלתה בפרסום המקדים הייתה: האם ההתקפה השנייה של חטיבת "גולני" בליל 21- 22 באוקטובר 1973 הייתה מיותרת, שהרי חטיבת הצנחנים 317 יכולה הייתה לכבוש את היעד בתקיפה מעורפו לבדה? לפני ההרצאה התקבלו בטלפון ובדוא"ל תגובות רבות ומרתקות של לוחמי "גולני" והצנחנים. אחת מהן הייתה מפתיעה. ר', תושב אחד המושבים בגליל התחתון, העביר לי באמצעות אשתו מסר בהאי לישנא: "לא גולני ולא צנחנים. כולכם מקשקשים. הייתי לוחם בסיירת מטכ"ל; ואני מעיד כי הפלוגה שלי היא שכבשה את החרמון". אני כמובן פרצתי בצחוק גדול כי ידעתי את האמת (שעוד תפורט), אך לקראת סוף ההרצאה קם אחד הלוחמים ואמר בפסקנות: "אתה וחבריך ההיסטוריונים הצבאיים – ובעיקר משה גבעתי - מטפחים מיתוס כוזב כאילו לוחמי "גולני" שיחררו את מוצב החרמון הישראלי. הייתי שם כלוחם בפלוגה המסייעת של גדוד הצנחנים 567, ואנחנו כבשנו את המוצב הישראלי ונכנסנו אליו ראשונים". "אתה טועה ומטעה" השבתי לו. "התמונה שראית הייתה חלקית, מוגבלת ומוטה לחלוטין. אתם הגעתם למעשה ככוח עתודה פיקודי לאחר הקרב העיקרי שהסתיים, ומה שעשיתם היה חיסול ולכידת כמה "ברחנים" סורים.

חשבתי שבכך הסתיים הוויכוח, אך שלושה חודשים לאחר מכן, ביום ה-25 בספטמבר אני מעיין במוסף יום כיפור של העיתון "מעריב" ושם אני מבחין בכותרת מאירת עיניים: "הקרב האמתי על החרמון". מאמר ארוך (6 עמודים) שכתבה העיתונאית טל לאור ובו טוענים כמה צנחנים מכוח העתודה שהיה בפיקודו של סמח"ט 317 מרא אל-עמי: "גולני לא כבשו את החרמון, אלה היינו אנחנו"(!!). לא פחות ולא יותר. מבדיקת עדויותיהם עולה כי הם הגיעו במסוקים לרכבל התחתון לפנות בוקר, לאחר שכוחות "גולני" לחמו כל הלילה והשלימו למעשה את משימתם. הצנחנים הועלו בשעה 08:15 לערך בזחל"מים – פלוגה אחת עד לקצה השיירה המשוריינת של גולני שהייתה תקועה על הכביש ליד הרכבל העליון, ופלוגה שניה  עד לאזור "עיקול הטנק" ומשם המשיכו ברגל לעבר המוצב הישראלי, בשולי שדה הקרב, מבלי שהיו להם היתקלויות, שהרי הקרב הסתיים והכוח הסורי חוסל או ברח. למעשה מה שעשו היה לכידת שלושה חיילים סורים שנכנעו, ואז הם הגיעו למוצב הנטוש בשעה 10:00 לערך. יחד איתם היו שני לוחמים מגולני שהניפו את הדגלים על גג המוצב ובהמשך הם השתתפו בסריקת המוצב.

אחד הצנחנים העיד בכתבה ל"מעריב": "אני לא זוכר שהיה ממש קרב. את מרבית הקרבות עצמם עשו "גולני". ואחר כך הוסיף: "אין לי ספק ש"גולני" ניצחו את הסורים בחרמון. אנחנו רק סיימנו את העבודה". ולמרות העדויות המפורשות של הצנחנים מופיעות הכותרות המעוותות על "מיתוס הכזב".

מסתבר כי למעשה מי שחולל את כל המהומה התקשורתית הוא בעיקר צנחן מתוסכל מסוים שמתקשה להשלים עם העובדה שהוא וחבריו לפלוגה המסייעת הגדודית הושארו מאחור ולא לחמו למעשה בשטח, בניגוד לחבריהם בפלוגות הרובאיות שלחמו בגבורה וכבשו את מוצבי רכס החרמון הסורי. ואליו הצטרף בחצי פה גם המ"מ שלו, נדב בן-אמוץ.

אז מה קרה בפועל בשטח? שני גדודי הצנחנים (567 ו- 471) הונחתו במסוקים בחרמון הסורי, וכבשו שלושה מוצבים: הפיתולים, המצוק והחרמון הסורי שהיו בהם כ- 100 חיילים סורים. בלחימה נהרגו שני צנחנים וכמה נפצעו. 24 סורים נהרגו ו- 17 נישבו.

חטיבת "גולני" תקפה את הכוח הסורי העיקרי שהתבצר באזור גבעות 16 ו- 17 וכלל גדוד צנחנים וגדוד קומנדו כ- 500 חיילים מצוידים היטב, והכריעה אותו בקרב גבורה כשהיא סופגת אבדות קשות; 56 הרוגים ו- 79 פצועים. אבדות הסורים היו 60 הרוגים ו- 62 שבויים.

כוח העתודה הפיקודי שבו היה הצנחן לבני עשה למעשה טיול בוקר במעלה החרמון לאחר שהקרב הוכרע. זה הזכיר לי את המשל שקראתי בספרו של איבן אנדרייביץ' קרילוב: "אנו חרשנו", אמר הזבוב בשובו על קרן שור מן השדה". אך מסתבר שחוץ משני הזבובים היהירים והנפוחים מן הצנחנים שזמזמו במקום מושבם על קרני השור "גולני" שעשה את העבודה הקשה, היה על זנבו גם פרעוש אחד, זה מסיירת מטכ"ל.

מסתבר שאכן פלוגה מהסיירת עלתה לפני הקרב עלייה תלולה מהכפר ח'אדר למצפה שלגים (נ"ג- 2,224) שמצפון-מזרח למוצב החרמון, אך ישבה וצפתה ולא עשתה דבר. אפילו הדיווחים המודיעיניים שלה היו דלים וחסרי ערך. במהלך הקרב נדרש המ"פ לסייע באש מקלעים ללוחמי "גולני", אך הוא סירב בטענה שהטווח גדול מידי (!!). רק בתום הקרב ביצעו הסיירים מרדפים נגד "ברחנים" סוריים שנסו משדה הקרב והרגו את רובם.

המסקנה העולה מן הסקופ העיתונאי המפוקפק היא שראוי שכל הזבובים והפרעושים ישובו לפרופורציה. חלף דור שלם, אך הזיכרון שלנו מעולה, לא שכחנו, ואין אפשרות לספר לנו סיפורים מילקוט הכזבים....

הערה חשובה: אין לראות במונח 'פרעושים' ו'זבובים' הכתובים כאן ביטויי בוז וזלזול לסיירת מטכ"ל ולחטיבת הצנחנים. השימוש במונחים נועד אך ורק ליצור את ההמשלה על בסיס משלו של קרילוב.