הסיפור הבא בוודאי ישמע לכם מוכר: חברה מתקשרת אליך ומבקשת שתסייעי לה במשהו. את לא ממש פנויה לכך, יש לך עומס בבית, וגם קצת מיגרנות, וגם צריכה להספיק משהו לעבודה. והחברה שואלת: "אז תוכלי בבקשה?" ולמרות כל אלו, את עונה: "אההה... כן. אין בעיה".
השיחה מסתיימת ואז עולה השאלה הגדולה: "למה אני לא יודעת להגיד לא?!".
הסיפור יכול להיות גם הפוך. שכנה מתקשרת לבקש משהו. את עמוסה וטרודה, ואומרת: "לא, אני לא יכולה". השיחה נגמרת, ואז מתחילים רגשות האשמה. "למה אמרתי לא? מה היא תחשוב עלי עכשיו? מה הבעיה שלי לעזור לה רגע?..." וכדומה. כל אחת והסגנון שלה.
אז מדוע בעצם כל כך קשה לומר לא, בשלמות, בנחת ובלי להרגיש אשמה?
כולנו רוצים להרגיש אהובים וטובים. לצערנו, רבים מאתנו הורגלו למחשבה שבכדי להיות אהובים אנו צריכים לעשות ולרצות את האחר. במידה והתפיסה הפנימית שלנו היא כזו- שאנו אהובים יותר או פחות, לפי כמה שנסייע, נעזור ונהיה נחמדים לאחרים, אז גם אם זה לא נוח לנו, יהיה קשה לומר- לא.
כאשר זו התפיסה שלנו, וכאשר בכל זאת תצא מפינו המילה "לא" סביר כי מיד יתעוררו בנו מחשבות כגון: "אולי כעת הוא יתאכזב ממני? לא יאהב אותי? לא ירצה יותר בחברתי?"
כאשר הערך שלנו, הטוב שבנו נמדד לפי מה שחושבים עלינו, קשה מאוד לעשות משהו שעלול לגרום לשני, אי נוחות. אמונה זו כובלת אותנו, מגבילה ולרוב אף לוקחת מאתנו את חופש הבחירה.
נקודה שניה המקשה עלינו להגיד לא, הינה התפיסה כי הצרכים של הזולת יותר חשובים מאלו, שלי. אני יכולה להיות עמוסה, עייפה, תשושה ורצוצה, אך השכנה למשל ביקשה שאשמור על הילד שלה, זה בטח יותר חשוב מאשר שאני אלך לנוח קצת... או כאשר מבקשים ממני לבשל ליולדת, והשבוע בקושי הספקתי לבשל לבית שלי! אני אומרת "כן" ליולדת, והילדים שלי ממשיכים להיות רעבים. כי לא נעים לי להגיד לא...
ומכאן לכמה הבנות חשובות, שבעז"ה יסייעו לנו ללמוד לבחור ולהחליט מה נכון ומה לא נכון בעבורי. ראשית כל, הערך שלנו, הטוב שבנו, לא תלוי במה יחשבו עלינו, או במה שהשכנה תאמר לנו. איננו שווים, או אהובים יותר אם אנו מסייעים ללא גבולות. אלא העיקר הוא- שאנו נלמד להיות קשובים לעצמנו, ולבחור- באמת, מה נכון כרגע ומה לא.
חשוב להבין כי חסד אמיתי הוא עניין של בחירה. אם אני עושה חסד מתוך כך שאני פשוט לא יודעת להגיד לא, אז החסד הוא לא ממש חסד, אלא יותר כמו הכרח פנימי. כמו שאמר הרב יעקובסון, המחנך הדגול: "אדם שלא יודע להגיד לא, גם הכן שלו, הוא לא כן".
ההבנה כי מותר לי להגיד לא- ואפילו חשוב להגיד לא- יש בה גם אמת וגם הרבה חופש ושחרור. אני משוחררת להחליט מה נוח לי ומה לא. אינני כבולה לכללים כלשהם (פנימיים או חיצונים), אני יכולה לבדוק באמת אם מתאים לי לסייע או לא, ומתוך כך להחליט. זהו חופש פנימי משמעותי שאנו מעניקים לעצמנו, ובכך אנו מפסיקים לחוות ולשפוט את עצמנו דרך אחרים- אלא דרך עצמנו.
הבנה משמעותית נוספת קשורה לדברי חז"ל כי: "עניי עירך קודמים", או "חייך קודמים לחיי חברך". בכדי להבהיר זאת אספר סיפור ששמעתי על רב ידוע בבני ברק: בשכונה אחת התגוררה אישה רבת פעלים וחסד. בכל יום היא הייתה מתרוצצת מבית אחד לשני, מבשלת ליולדות, לחולות ולחלושות. מנקה בתים של מיעוטי יכולת, נותנת לילדים עזובים תשומת לב ומקדישה את חייה לחסד. אלא, שלמרבה הפלא, בבית שלה בעצמה הבאלגן חוגג. הילדים מסתובבים משועממים, רעבים וזועקים לתשומת לב, הבית מלוכלך, אבל האמא עסוקה בחסד- אין לה זמן.
הרב מבני ברק שמע על האישה היקרה והחליט להזמינה לשיחה. הרב פתח ואמר שהוא שמע כמה היא מרבה בחסד ובסיוע לזולת, ועד כמה חסד זוהי מצווה גדולה וחשובה. הרב הוסיף ושאל אם יש לה זמן לסייע לעוד משפחה. האישה ענתה "בוודאי, בשמחה רבה". והרב התחיל לספר על המשפחה האומללה: "הילדים שם רעבים, מתוסכלים, כל היום הם לבד. הבית מלוכלך, האם טרודה בעניינים אחרים ולא פנויה לילדיה, ודרושה שם עזרה דחופה!" האישה שמעה את הדברים, הנהנה בהבנה ואמרה: "אגיע לסייע במהירות האפשרית!!" הרב הודה לה מאוד, והאישה שאלה "מה הכתובת? אני רוצה להספיק לעבור שם כבר עכשיו...". הרב המתין רגע, ומסר לה את הכתובת של הבית שלה...
חשוב להזכיר לעצמנו שוב ושוב: הצרכים שלנו, של ילדנו ומשפחתנו- קודמים לכל עזרה חיצונית אחרת. אמנם זה "לא נעים" להגיד לא, אך זה עוד יותר לא נעים לעזור לאחרים על חשבוננו. וכשם שבכדי להעניק לילדנו בטחון והגנה, אנו מוכרחים להציב להם גבולות ולעיתים לומר להם "לא", כך גם כשאנו אומרים "לא" אנו שומרים ומגנים על עצמנו, על כוחותינו ועל משפחתנו. כשאדם יודע להגיד "לא", זה מאפשר לו בזמן אחר, להגיד כן אמיתי. ה"לא" שומר על הכוחות והחשק שלנו, ומאפשר לנו להמשיך ולתת, באיזון ובשמחה.
אז גם אם בהתחלה זה קשה, חשוב לפתח את השריר הזה ולחשוב לפני שעונים כן או לא. "האם זה באמת מתאים לי כרגע? זה בכוחות שלי? זה נכון למשפחה שלי"? אם הגענו למסקנה שלא- אז בנחת ובאמונה נגיד- לא (ובינתיים אפשר לומר, "אני צריכה לחשוב, אחזיר לך תשובה תכף...").
ובמידה ואחר כך עולים אי אלו רגשות אשמה או מחשבות של :"אני בטח מאכזבת אותה, אולי היא לא תאהב אותי..." נזכיר לעצמנו- שאנו בוחרים מצד האמת מה נכון לעשות, ולא מצד "מה היא תחשוב?".
ועוד יותר מכך, כשאנו שלמים על עצמנו, מאמינים בעצמנו, חושבים על עצמנו דברים טובים, זה מקרין החוצה, זה הכי משמעותי ואמיתי, וזה גם שומר על היכולת והרצון לתת גם בהמשך...
בהצלחה רבה!
אודליה מימון (MA), מטפלת זוגית ואישית, מחברת הספר "אוצרות פנימיים". לתגובות: otsarpnimi@gmail.com